בס"ד
 
רות פז
 
פ"י תהילתך

09-7745235 | 052-8377242
 
 
 
 
 
 
 
 
 

ספר נחום - "ונקה לא ינקה"

 

בס"ד
"וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה"
עיון בספר נחום
פרק א': "אֵל קַנּוֹא וְנקֵם ה'"
א מַשָּׂא נִינְוֵה סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקשִׁי.
ב אֵל קַנּוֹא וְנקֵם ה' / נקֵם ה' וּבַעַל חֵמָה / נקֵם ה' לְצָרָיו / וְנוֹטֵר הוּא לְאיְבָיו.
ג ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל-כּחַ / וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה / ה' בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ / וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו.
ד גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ / וְכָל-הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב / אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל / וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל.
ה הָרִים רָעֲשׁוּ מִמֶּנּוּ / וְהַגְּבָעוֹת הִתְמגָגוּ / וַתִּשָּׂא הָאָרֶץ מִפָּנָיו / וְתֵבֵל וְכָל-יוֹשְׁבֵי בָהּ.
ו לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד / וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ / חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָאֵשׁ / וְהַצֻּרִים נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ.
______________ז טוֹב ה' לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה / וְידֵעַ חוֹסֵי בוֹ.
ח וּבְשֶׁטֶף עבֵר כָּלָה יַעֲשֶׂה מְקוֹמָהּ / וְאיְבָיו יְרַדֶּף-חֹשֶׁךְ.
ט מַה-תְּחַשְּׁבוּן אֶל-ה' / כָּלָה הוּא עשֶׂה / לֹא-תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה.
י כִּי עַד-סִירִים סְבֻכִים / וּכְסָבְאָם סְבוּאִים אֻכְּלוּ כְּקַשׁ יָבֵשׁ מָלֵא.
______________יא מִמֵּךְ יָצָא חֹשֵׁב עַל-ה' רָעָה / יעֵץ בְּלִיָּעַל.
______________יב כּה אָמַר ה' אִם-שְׁלֵמִים / וְכֵן רַבִּים / וְכֵן נָגוֹזּוּ וְעָבָר / וְעִנִּתִךְ לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד.
______________יג וְעַתָּה אֶשְׁבּר מטֵהוּ מֵעָלָיִךְ / וּמוֹסְרתַיִךְ אֲנַתֵּק.
יד וְצִוָּה עָלֶיךָ ה' לֹא-יִזָּרַע מִשִּׁמְךָ עוֹד / מִבֵּית אֱלֹהֶיךָ אַכְרִית פֶּסֶל וּמַסֵּכָה / אָשִׂים קִבְרֶךָ כִּי קַלּוֹתָ.

מבוא

שששששכפי שלומדים מכותרת הספר, נבואת נחום כוללת דברי תוכחה לנינוה וחזות קשה לגבי גורלה1. אולם מעבר לעיסוק בשני הנושאים הללו, ואגב כך גם בשחרורה של יהודה מעולה של אשור, מוצא קויפמן2 כי מנקודת מבטו של הנביא מפלת אשור אינה מצטמצמת באירוע בעל חשיבות לאומית – מדינית, אלא מהווה מסר אוניברסאלי לגבי הגמול שגומל אלהים לאויביו. המאמר הנוכחי שתומך בתפיסה זו, עוקב באמצעות הכתובים אחר התגרותם המתמשכת של מלכי אשור בה', ובגמול הבלתי נמנע שציפה להם עקב כך בקצה דרכם ההסטורית.

א. נינוה - אויבת ה'
שששששא1. מבנה הפרק
_____בדרך כלל מחלקים הפרשנים את פרק א', בגיוון קל, לשתי יחידות.3 עם זאת, מתוך עיון מדוקדק בפרק נראה שיש לחלקו לארבעה חלקים, כשחלקו הראשון (א' ב-ז) משמש מתווה רעיוני שמצביע על המסרים בשלושת חלקיו האחרים: א', ח-י; א' יא-יג; א' יד.
_____הפיסקה הפותחת (ב-ז) מציגה את דרכי ההנהגה האלהית ואת כוחו הכל יכול של ה',4 שבקנאתו נוקם באויביו (ב-ו)

 

 
1. על פי הגדרת הערך 'משא' אצל מ"צ קדרי, מילון העברית המקראית, רמת גן 2006, עמ' 668, ערך 'משא', ב..
2. י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך ג (ו-ז), ירושלים - תל - אביב תשל"ו, עמ' 358.
3. בולה תומך בחלוקת המסורה לפרק א': א' ב-יא / א', יב-יד (מ' בולה, 'ספר נחום', ירושלים 1976, עמ' 3); אבישור מצמצם את היחידה הראשונה ומצרף ליחידה השניה שלושה פסוקים מפרק ב': א' ב- י / א' יא - ב', ג (י' אבישור, 'נחום', עולם התנ"ך, תל אביב 1996, עמ' 68): כוגן מקצר את היחידה הראשונה ומצרף לשניה את פסוק א בפרק ב': א' ב-ח / א' ט - ב', א (מ' כוגן, נחום, מקרא לישראל, תל-אביב – ירושלים 2006, עמ' 3).
4. יש פרשנים הרואים בפסוקים ב-ז חלק ממזמור עצמאי שצורף לספר בידי הנביא או בידי עורך (י', אבישור, הערה 3 לעיל, עמ' 66; מ' כוגן, הערה 3 לעיל, עמ' 24). גם אם תומכים בהערכה שפסוקים אלה נלקחו ממזמור קדום, האפשרות שהפיסקה נוספה בידי עורך בתקופה מאוחרת יוצרת קושי לאור העובדה שהמסרים הכלולים בה מתואמים עם שלושת הנושאים המובאים בחלקיו הבאים של הפרק. קושי כזה לא קיים אם נייחס לנביא בחירת מזמור קיים כפתיחה לנבואתו, לאחר שמצא בו היבטים שעשויים לשקף את ענישת נינוה ושחרורה של יהודה מעולה של אשור.
 
 
1
 
 
ומגן על נאמניו (ז).5 בפיסקה השניה (ח-י) מתואר עונשה של נינוה בתבניתו של העונש המיועד לאויבי ה' כפי ששורטט בפיסקה הקודמת (ב-ג). הפיסקה השלישית (יא-יג) ממחישה באמצעות שחרור יהודה מן העול האשורי, את ההגנה שהובטחה לנאמני ה' בא' ז. הפיסקה הרביעית (יד) מלמדת מתוך עונשו של מלך אשור על הסיבה לקנאת ה' שנזכרה בפיסקה הראשונה (ב).

א2. דין וחסד בהנהגה האלהית (א' ב-ז)
ששהפיסקה הראשונה פותחת בהצהרה אודות קנאת ה' שמעוררת אותו להלחם באויביו (ב-ג) ולהגן על נאמניו (ז). פסוק ג מרחיב בסדר כיאסטי את שנאמר בפסוק ב, כאשר ג2,1 מלמד על דרכה של הנטירה (ב4), ומסביר שגם אם ה' משהה לעתים את עשיית הדין באויביו, לעולם אינו פוטר אותם מן העונש, וג4,3 מתאר את אופיה של נקמת ה' שמתבצעת בנחרצות בשעה שאויביו אינם מוכנים לקראתה ואינם מודעים לבואה63,2,1). לנוכח שליטתו של ה' בעולם ומלואו (ד-ה) לא ניתן להתנגד לו או לעמוד בפניו (ו), ובניגוד לעוצמה ההרסנית שהוא מפעיל נגד אויביו, לנאמניו הוא מעניק מחסה והגנה (ז).

א3. חטאה של נינוה ועונשה (א' ח-י)
ח. "וּבְשֶׁטֶף עבֵר כָּלָה יַעֲשֶׂה מְקוֹמָהּ וְאיְבָיו יְרַדֶּף-חֹשֶׁךְ"
ששפסוקים ח-י עוברים מהתאור הכללי אודות ההנהגה האלהית שבפיסקה הקודמת, להמחשת דרכי המשפט האלהי כפי שהם מתגלים בגזר דינה של נינוה. למרות ששמה של נינוה לא נזכר במפורש, בהיותה מושא הנבואה (א' א) סביר להניח שבפסוקית: "וּבְשֶׁטֶף עבֵר כָּלָה יַעֲשֶׂה מְקוֹמָהּ" (ח1), נטיית השם 'מְקוֹמָהּ' מכוונת אליה.7 פסוקית זו מכריזה על חיסולה העתידי של נינוה בעוצמה שלא תשאיר לה שריד. התאור "כָּלָה יַעֲשֶׂה" מזכיר את גזר דינה של סדום,8 והסחף המשתמע מן התיאור "וּבְשֶׁטֶף עבֵר" מאיים לגרוף ולאבד כל מה שיקרה בדרכו.9 גם ההתייחסות ל'מְקוֹמָהּ' של נינוה רומזת על פורענות מרעישה, עוקרת יסודות ארץ שיביא עליה ה' בחמתו.10 העוצמה, התנופה וההחלטיות שבה עתידה נינוה להיענש על פי ח1 תואמות לעונש הצפוי לאויבי ה' על פי ג3: "ה' בְּסוּפָה11 וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ".

 

 
5. קנאת ה' מובילה גם להענשת אויביו (ישעיהו, נ"ט יז, צפניה, ג' ח), וגם להגנה על עמו (זכריה, ח' א-ג;יחזקאל, ל"ט כה;יואל, ב' יח). בישעיהו, ל"ז,כב-לב מסביר ה' כי בקנאתו הוא מושיע את ירושלים ומעניש את מלך אשור: "קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה-זּאת" (שם, שם,לב).
6. חוסר המודעות של אויבי ה' לקראת ביצוע גזר דינם משתמע מג4: "וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו". טיבו של 'ענן אבק' שהוא מעכיר את הראות, וכשהוא מלווה את הענישה האלהית: "ה' בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ" (ג3), משמש ה'עָנָן' מטאפורה לחוסר הבהירות וטשטוש תודעתם של אויבי ה' בשעה שהפורענות באה עליהם במפתיע.
7. מ' כוגן סבור שיש לייחס את 'מקומה' לאשור (הערה 3 לעיל, עמ' 29). אולם מאחר שנינוה מייצגת את אשור כולה, ההבחנה ביניהן אינה משנה את תכליתה של הנבואה, וכזה הוא פירושו של ר' יוסף אבן כספי שאומר שמדובר ב'נינוה ובכלל מלכות אשור' (מקראות גדולות, 'הכתר', ירושלים 2012, עמ' 205); כך מפרשים גם רד"ק, ר' ישעיהו מטראני, (שם,שם); מ' בולה (הערה 3 לעיל, עמ' ד).
8. "... הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה ..." (בראשית, י"ח כא).
9. צירופם של 'שֶׁטֶף' ו'עבֵר' ממחיש את חומרתה של הפורענות שמחסלת כל מה שבדרכה, כמו - "וְלָכֵן הִנֵּה אֲדנָי- מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת ... מֶלֶךְ אַשּׁוּר ... וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר עַד-צַוָּאר יַגִּיעַ ..." (ישעיהו, ח' ז-ח), וכן:"... וְאָסְפוּ הֲמוֹן חֲיָלִים רַבִּים וּבָא בוֹא וְשָׁטַף וְעָבָר ..." (דניאל,י"א י), וגם "... וְיִשְׂתָּעֵר עָלָיו מֶלֶךְ הַצָּפוֹן בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים וּבָאֳנִיּוֹת רַבּוֹת וּבָא בַאֲרָצוֹת וְשָׁטַף וְעָבָר" (שם,שם מ).
10.הזכרת 'מְּקוֹמָהּ' בתאור פורענות, קשור בהפיכת יסודותיו של מושא הפורענות: "וְתִרְעַשׁ הָאָרֶץ מִמְּקוֹמָהּ בְּעֶבְרַת ה' צְבָאוֹת
וּבְיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ
" (ישעיהו, י"ג יג): וכך גם איוב: "הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן" (ט' ו).
11.הצירוף של 'סופה וסערה' מופיע אצל ישעיהו כאמצעי הכחדה ביד ה': "מֵעִם ה' צְבָאוֹת תִּפָּקֵד בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל סוּפָה וּסְעָרָה וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה" (ישעיהו, כ"ט ו). גם הסופה לעצמה משמשת דימוי לעונש האלהי: "כִּי-הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי- אֵשׁ" (שם, ס"ו טו); וכן: "וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה" (משלי, א' כז), וגם:"כַּעֲבוֹר סוּפָה
וְאֵין רָשָׁע" (שם, י' כה).
 
 
2
 
 
ששששפסוק ח2 - "וְאיְבָיו יְרַדֶּף-חֹשֶׁךְ", מסביר כי הרעה תבוא על נינוה במפתיע, ממקום ובזמן בלתי צפויים, כאילו באה מן החשיכה,12 ומאחר שלא תהיה מודעת למקור הרעה ולא תוכל לצפות במהלכיה, לא תוכל נינוה להתגונן מפניה. מצב זה מקביל לחוסר הבהירות והעירפול המלווים את העונש האלהי בג4: "וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו". שני התאורים מלמדים שה' מביא את הפורענות על אויביו בשעה שאינם מצפים לה ואינם מודעים לבואה.13
ששששפסוק ט1: "מַה-תְּחַשְּׁבוּן אֶל-ה'14 - למרות שאין בפסוק פרטים אודות מחשבתה המפלילה של נינוה, סביר להניח שהיא קרובה ברוחה לדברי הרהב של סנחריב15 ששלל את יכולתו של ה' להציל את ירושלים בימי חזקיהו.16 כפי שבעבר עוררה התנשאותו של סנחריב את קנאת ה',17 גם הפעם מחשבתם הרעה של האשורים קיבעה את מעמדה של נינוה כאויבת ה', וככזו, העונש הצפוי לה: "וּבְשֶׁטֶף עבֵר כָּלָה יַעֲשֶׂה מְקוֹמָהּ וְאיְבָיו יְרַדֶּף-חֹשֶׁךְ" (ח), תואם לעונש המיועד לאויבי ה' בפסוק ג4,3: "ה' בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו".

ששששפסוק ט3,2 : "כָּלָה הוּא עשֶׂה לֹא-תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה" חוזר על האיום מח1 להביא על נינוה את קיצה, אולם לא כמו בח1, הפעם אין תכליתה של ההכרזה הזו להודיע על מפלתה של העיר, אלא לשמש פתיחה לבשורה שלאחר תבוסתה היא לא תוכל להשתקם ולשוב למעלליה: "לֹא-תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה"3). ה'צָרָה' הנזכרת כאן היא ה'צָרָה' שממנה מחלץ האלהים את נאמניו (א' ז).



 

 
12. מפרשים נוטים לראות ב'חשך' תיאור מטאפורי לגורלם של האויבים, כשאלהים, שהוא נושא הפסוק, ירדוף את אויביו עד שיחשך עולמם ויגיעו אל קיצם. כך פירושם של ראב"ע (מקראות גדולות, הערה 7 לעיל, עמ' 204), בולה (הערה 3 לעיל, שם), כוגן (הערה 3 לעיל, עמ' 29). אולם נראה שבהקשר הנוכחי יש לראות ב'חשך' מטאפורה לאי בהירות והעדר הבנת המציאות כמו בפסוק: הֶחָכָם עֵינָיו בְּראשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" (קהלת, ב' יד), ודומה לו:"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תהלים, פ"ב ה). על פי זה, ה'חֹשֶׁךְ' בח2 משמש כנושא הפסוק, והוא ירדוף את אנשי נינוה - אויבי ה', שהם המושא. חיזוק להסבר כזה ניתן בפסוק בעל מבנה תחבירי דומה: "חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה" (משלי,י"ג כא), שלגביו אין מחלוקת שה'רָעָה' היא הנושא, וה'חַטָּאִים' הם המושא. מתוך כך, ה'חשך' בח2 מייצג את חוסר המודעות של אנשי נינוה לגבי הפורענות שתיפול עליהם במפתיע, כפי שנאמר על אויבי ה' בג4: "וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו".
13. חוסר ההכנה של האויב לקראת המפלה הפתאומית הבאה עליו מידי ה' מודגמת בסיפור מפלת סנחריב בימי חזקיהו: "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (ישעיהו, ל"ז לו).
14. יש פרשנים הסבורים שבפסוקית הזו טוען הנביא נגד אנשי יהודה על שהם טועים במחשבתם על ה' (י' אבישור, הערה 3 לעיל, עמ' 73 ; מ' כוגן, הערה 3 לעיל, עמ' 31), ויש הסבורים שמדובר במחשבה שלילית על ה' מצידם של האשורים (מ' בולה, הערה 3 לעיל, עמ' ד, וכן רד"ק, ר' אליעזר מבלגנצי, ר' ישעיהו מטראני, מקראות גדולות, הערה 7 לעיל, שם). מאחר שגם בא' יא נזכרת מחשבה שלילית נגד ה':"מִמֵּךְ יָצָא חֹשֵׁב עַל-ה' רָעָה יעֵץ בְּלִיָּעַל", שעליה יש הסכמה בין הפרשנים שמדובר במחשבתם של האשורים (מ' בולה, הערה 3 לעיל, עמ' ה; מ' כוגן, הערה 3 לעיל, עמ' 32. וכן רש"י, ראב"ע, רד"ק, ר' אליעזר מבלגנצי, ר' ישעיה מטראני, מקראות גדולות, הערה 7 לעיל, עמ' 205-204), אין סיבה, בהעדר הכוונה אחרת, שלא לראות בהן מחשבות דומות זו לזו, ויש להעדיף את דעת הפרשנים הרואים את האשורים אחראים גם למחשבה בט1.
15. כפי שסבור רד"ק (הערה 7 לעיל, שם).
16. "כּה תֹאמְרוּן אֶל-חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה לֵאמר אַל-יַשִּׁאֲךָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ בּוֹ לֵאמר לֹא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלַם בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר, הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל-הָאֲרָצוֹת לְהַחֲרִימָם וְאַתָּה תִּנָּצֵל. הַהִצִּילוּ אוֹתָם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁחִיתוּ אֲבוֹתַי אֶת-גּוֹזָן וְאֶת-חָרָן וְרֶצֶף וּבְנֵי-עֶדֶן אֲשֶׁר בִּתְלַשָּׂר. אַיֵּה מֶלֶךְ-חֲמָת וּמֶלֶךְ אַרְפָּד וּמֶלֶךְ לָעִיר סְפַרְוָיִם הֵנַע וְעִוָּה" (ישעיהו, ל"ז י-יג).
17. ראה הערה 5 לעיל.
 
 
3
 
 
ששששפסוק י1. "כִּי עַד-סִירִים סְבֻכִים" מתאר את מצבה של נינוה לאחר שאלהים יעשה בה "כָּלָה" 12), והיא תיהפך למקום של "סִירִים סְבֻכִים", שהם קוצים האחוזים זה בזה בסבך בלתי חדיר.18
ששששפסוק י2. וּכְסָבְאָם סְבוּאִים אֻכְּלוּ כְּקַשׁ יָבֵשׁ מָלֵא". מפסוק זה ניתן ללמוד כי ההפתעה שבה תתרחש הפורענות על האשורים תהיה על רקע מנהגם של אנשי צבא לשתות לשוכרה,19 ובהיותם שתויים ובהכרה מעורפלת (א' ג4, ח2) יחוסלו כמו קש שנאכל על ידי אש. חיסולם של האשורים 'כְּקַשׁ יָבֵשׁ מָלֵא' ממחיש את פגיעת ה' באויביו כפי שתוארה בו3: "חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָאֵשׁ".

א4 העידוד ליהודה (א' יא-יג)
ששששבעקבות ההגנה המובטחת לנאמני ה' (א' ז), מסביר הנביא כי כמו בעבר, כאשר "מִמֵּךְ יָצָא חֹשֵׁב עַל-ה' רָעָה יעֵץ בְּלִיָּעַל" (יא),20 גם הפעם ישחרר ה' את יהודה מן העול האשורי, ולמרות היותם של האשורים "שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים" (יב2,1), כלומר, אינם חסרים דבר מבחינת עוצמתם וכמותם,21 ה' יכחיד אותם מבלי שיותירו עקבות: "וְכֵן נָגוֹזּוּ וְעָבָר" (יב3), כך שלא ישובו לענות את יהודה: "וְעִנִּתִךְ לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד22 וְעַתָּה אֶשְׁבּר מטֵהוּ מֵעָלָיִךְ וּמוֹסְרתַיִךְ אֲנַתֵּק" (יב4, יג). נראה שאת העיכוב שחל בחיסולם של האשורים עד לאותה עת הסביר הנביא בפיסקה הפותחת כשאמר שגם אם ה' משהה לעתים את ביצוע גזר דינם של אויביו, לעולם אינו מוותר על העונש (ג2,1). כמו כן, הובטח באותו הקשר שאויבי ה' לא יוכלו להתנגד לכוחו הכל יכול, או לחמוק מכעסו (ד-ו).

א5 מלכי אשור – אויבי ה' (יד)
ששששעד כה הזכיר נחום פעמיים את חטאי אשור, ובשתיהן היא נאשמת במחשבות שליליות כלפי ה': "מַה-תְּחַשְּׁבוּן אֶל-ה'" (א' ט), ו"מִמֵּךְ יָצָא חֹשֵׁב עַל-ה' רָעָה יעֵץ בְּלִיָּעַל" (א' יא). יחסם השלילי של מלכי אשור כלפי ה' הוא נושא קבוע בכתובים המתארים מתקפה אשורית על יהודה. בכל אירוע שקשור בעימות צבאי בין אשור לישראל מתגלה יחסם המזלזל של מלכי אשור כלפי ה', כשהם מכריזים כי ניצחונם על ישראל מעיד על תבוסת אלהיו.23 אלהים שהועיד את אשור להיות אמצעי לענישת עמו,24 אינו מאשים אותה על שפגעה בהם ואינו מאיים עליה על שגרמה להם סבל כפי שהוא נוהג כלפי אויבים אחרים של ישראל,25 אך לאחר שתסתיים המשימה שהועיד לה, מתכוון אלהים להעניש את אשור בגלל יחסו

 

 
18. ישעיהו ממחיש את נצחיות חורבנה של אדום בכך ש'סירים' יעלו בארמונותיה: "... וְעָלְתָה אַרְמְנתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ ... "לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עבֵר בָּהּ" (ל"ד ח-יג).
19. מנהגם של אנשי צבא להשתכר מתואר במלכים א': "וַיְהִי כִּשְׁמעַ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְהוּא שׁתֶה הוּא וְהַמְּלָכִים ... וַיֵּצְאוּ בַּצָּהֳרָיִם וּבֶן- הֲדַד שׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת הוּא וְהַמְּלָכִים שְׁלֹשִׁים-וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ עזֵר אתוֹ" (כ' יב - טז).
20. דעת הפרשנים היא ש"חֹשֵׁב עַל-ה' רָעָה יעֵץ בְּלִיָּעַל" הוא סנחריב שזלזל בכבוד ה', והנביא מזכיר את הצלת יהודה מידיו כדי לעודד את העם באמצעות התקדים ההסטורי, ולבסס את אמונם שגם הפעם ה' ישחרר אותם מעולה של אשור. כך בולה (הערה 3 לעיל, עמ' ה); כוגן (הערה 3 לעיל, עמ' 32); וכן רש"י, רד"ק, ר' ישעיהו מטראני (מקראות גדולות, הערה 7 לעיל, עמ' 205-204).
21. כך מסבירים פסוק זה, בולה (הערה 3 לעיל, עמ' ה-ו); כוגן (הערה 3 לעיל, עמ' 32); רד"ק, ר' אליעזר מבלגאנצי, ר' יוסף אבן כספי (מקראות גדולות, הערה 7 לעיל, עמ' 206-205).
22. הבטחה זו מקבילה לנאמר בט3 - "לֹא-תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה".
23. כפי שאמר רבשקה:"... הַהִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת-אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר. אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם וְכִי- הִצִּילוּ את- שׁמְרוֹן מִיָּדִי. מִי בְּכָל-אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר-הִצִּילוּ אֶת-אַרְצָם מִיָּדִי כִּי-יַצִּיל ה' אֶת-יְרוּשָׁלַם מִיָּדִי" (שם,ל"ו יח-כ). ראה גם ישעיהו, י' ז-טו, המתאר את דברי הרהב של מלך אשור בימי אחז, והערה 16 לעיל.
24. כדברי ישעיהו: "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה-הוּא בְיָדָם זַעְמִי. בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל-עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבז בַּז וּלְשׂוּמוֹ מִרְמַס כְּחֹמֶר חוּצוֹת" (ישעיהו, י' ה-ו)

25. אלהים מאשים את בבל על שהתעללה בעמו מעבר לנדרש ומאיים עליה:"קָצַפְתִּי עַל-עַמִּי חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי וָאֶתְּנֵם בְּיָדֵךְ לֹא-שַׂמְתְּ לָהֶם רַחֲמִים עַל-זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאד" (ישעיהו,מ"ז ו) ועל כך היא עתידה להענש: "וּבָא עָלַיִךְ רָעָה לֹא תֵדְעִי שַׁחְרָהּ וְתִפּל עָלַיִךְ הוָֹה לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ וְתָבא עָלַיִךְ פִּתְאם שׁאָה לֹא תֵדָעִי" (שם,שם יא). גם עמוס מאיים על שכניה של ישראל בגלל מעשי האיבה כלפיה (א' ד,ו,ט,יא,יג), מסיבה דומה מאיים אלהים על כל שכנותיה של יהודה (ירמיהו, י"ב יד).
 
 
4
 
 
המתנשא של המלך.26 למרות שהעדויות מן הכתובים אודות היחסים בין אלהים, אשור וישראל מתועדות מתוך אירועים שקדמו לזמנו של נחום, האשמה שמעלה הנביא כלפי אשור (א' ט) מצדיקה את ההנחה שגם בימיו היה יחסו של המלך כלפי ה' דומה לזה של המלכים שקדמו לו.27 התגרות כזו מצידו של המלך מסמנת אותו כאויב ה', ועל הצפוי לאויבי ה' מצהיר הנביא בפתח נבואתו: "אֵל קַנּוֹא וְנקֵם ה' נקֵם ה' וּבַעַל חֵמָה נקֵם ה' לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאיְבָיו" (א' ב2,1).

א6 קיצם של מלך אשור ואלהיו (א' יד)
ששששפסוק יד עובר מעיסוק בגורלה של נינוה לגזר דינו של המלך. העובדה שמכל חטאיה של נינוה מחריג הנביא לרעה את מחשבתם הרעה של מלכי אשור על ה' (ט1,יא), מלמדת על משקלו של החטא הזה לגבי גזר דינו של המלך, ומסבירה את ההבחנה הקיימת בין עונשה של נינוה ובין עונשו של המלך. נינוה שפועלת על פי הנחיותיו של המלך במסע ההשתלטות האשורית על העמים צפויה להיענש על מעשיה (ח-י), אבל התנשאותו של המלך על האלהים שהעניק לו את יכולותיו במסע הזה, מחריגה אותו גם מבחינת העונש, ועל כן נוסף לאובדן ממלכתו הוא ייענש בצורה אישית שתפגע בו ובמשפחתו בצורה בלתי הפיכה (יד).
ששששהמסקנה כי חטאם של מלכי אשור בעבר (א' יא) ובדומה להם גם של המלך הנוכחי (א' ט1) היא ביזוי כבוד ה', מוצאת חיזוק בעונש הקלון שיחול על המלך:"כִּי קַלּוֹתָ" (יד3). עונש הקלון נגזר ב'מידה כנגד מידה' על ביזוי כבוד ה', כפי שמלמד הפסוק: "כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבזַי יֵקָלּוּ"28 (שמואל א, ב' ל). גם עונש הכרת הצפוי למלך: "וְצִוָּה עָלֶיךָ ה' לֹא-יִזָּרַע מִשִּׁמְךָ עוֹד ..."29 (יד1) כרוך בעונש הקלון, כפי שנאמר: "וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ"30 (תהלים, ל"ז כב). נוסף על כך, השפלת אלהי אשור על ידי הכחדת פסליו: "מִבֵּית אֱלֹהֶיךָ אַכְרִית פֶּסֶל וּמַסֵּכָה", תואמת את עיקרון הענישה במידה כנגד מידה על יחסו המשפיל של מלך אשור כלפי ה'. נמצא שהפרק מסתיים ביחידה בת פסוק אחד (יד) שמציגה את עונשו של המלך ומתוך כך מלמדת על חטאו שעורר את קנאת ה' שנזכרה בראשיתו של הפרק (ב).31
ששששהקשר בין פסוק יד לפיסקה הפותחת חושף בפרק מבנה מעגלי שבו כל פיסקה קשורה בזו שאחריה בקשר של סיבה ותוצאה. הפיסקה הראשונה שמתארת את הדין שעושה ה' באויביו היא המתווה לעונשה של אשור בפיסקה השניה. מפלתה של אשור בפיסקה השניה מאפשרת את גאולתה של יהודה בפיסקה השלישית. חטאם של מלכי אשור שנזכר בפיסקה השלישית (יא) הוא הסיבה לעונש הקלון שנגזר על מלך אשור בפיסקה הרביעית. החטא שעליו נענש מלך אשור
 

 
26. כך אומר ישעיהו בימי אחז: "וְהָיָה כִּי-יְבַצַּע אֲדנָי אֶת-כָּל-מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלָם אֶפְקד עַל-פְּרִי-גדֶל לְבַב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר וְעַל-תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו. כִּי אָמַר בְּכחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי ... הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ אִם-יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל - מְנִיפוֹ כְּהָנִיף שֵׁבֶט וְאֶת-מְרִימָיו כְּהָרִים מַטֶּה לֹא- עֵץ" (י' יב-יט, ודומה לכך בימי חזקיהו (ל"ז כט).
27. סנחריב מבסס את ההכרה בעליונותו על אלוהי העמים הנכבשים כחלק ממורשתם של המלכים שקדמו לו: הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל-הָאֲרָצוֹת לְהַחֲרִימָם וְאַתָּה תִּנָּצֵל. הַהִצִּילוּ אוֹתָם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁחִיתוּ אֲבוֹתַי אֶת-גּוֹזָן וְאֶת-חָרָן וְרֶצֶף וּבְנֵי-עֶדֶן אֲשֶׁר בִּתְלַשָּׂר. אַיֵּה מֶלֶךְ-חֲמָת וּמֶלֶךְ אַרְפָּד וּמֶלֶךְ לָעִיר סְפַרְוָיִם הֵנַע וְעִוָּה"
28. כך נאמר על בני עלי שזלזלו בכבוד ה', וגם תאורם של בני עלי כ"בְּנֵי בְלִיָּעַל" (שמ"א, ג' יג), תואם את כינויו של מלך אשור "יעֵץ בְּלִיָּעַל" (יא2, וכן בב' א5), וכמו עונש הקלון שהוטל על בני עלי על פי המשוואה "וּבזַי יֵקָלּוּ" (שמואל א', ב' ל), נגזר עונש קלון על מלך אשור - "כִּי
קלּוֹתָ" (יד3).
29. יחסו של ה' למלך אשור דומה ליחסו לעמלק. גם עמלק שנלחם בישראל בצאתו ממצרים קרא תיגר על ה': "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ .... וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (דברים,כ"ה יח) ועל כך נחשב לאויב ה': "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדּר דּר" (שמות, י"ז טז). בשני המקרים נגזר דין כרת על זלזול בכבוד ה' כפי שנאמר בתהלים ' "וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתו" (תהלים, ל"ז כב), אלא שאצל מלך אשור החטא והעונש הם ברמה אישית-משפחתית: "וְצִוָּה עָלֶיךָ ה' לֹא-יִזָּרַע מִשִּׁמְךָ עוֹד" (נחום,א' יד), בשעה שאצל עמלק החטא והעונש הם בהיקף לאומי: "מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק" (שמות,י"ז יד). גם שושלת בני עלי נענשה מסיבה דומה בהגבלת משך חיי צאצאיה: "וְלֹא-יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל-הַיָּמִים... וְכָל-מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים" (שמ"א, ב' ל-לג) .
30. 'מְקֻלָּלָיו' של ה' הם האנשים שאלהים מטיל עליהם קלון על שביזו אותו, כפי שנאמר על בני עלי שזלזלו בכבוד ה': " וּבזַי יֵקָלּוּ" (שמואל א', ב' ל).

31. על התעוררותה של קנאת ה' עקב זלזול בכבודו ראה הערה 5 לעיל.
 
 
5
 
 
בפיסקה הרביעית, הוא הסיבה לקנאת ה' שנזכרת בפיסקה הראשונה.32 מתוך כך מסתבר שהתכלית שאותה ביקש ה' להשיג בקנאתו היתה הענשת מלך אשור, והאירועים המתוארים בשתי פיסקאות הביניים (ח-י;יא-יג) הם מהלכים לקראת השלמתה של התכלית הזו.
שששששני הנושאים שמסיימים את פרק א' (יד) - חטאו של המלך שמאפיין אותו כ'בְּלִיָּעַל' (הערה 28 לעיל), ועונש הכרת שנגזר עליו עקב כך, מובילים לפרק ב' שנפתח בהתייחסות למלך אשור כ"בְּלִיָּעַל" (ב' א5) שנגזר עליו כרת (ב' א6).

פרק ב': וְנִינְוֵה כִבְרֵכַת-מַיִם
א הִנֵּה עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר /מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם /חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ /שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ/
כִּי- לֹא יוֹסִיף עוֹד לַעֲבָר-בָּךְ בְּלִיַּעַל / כֻּלּה נִכְרָת.
ב עָלָה מֵפִיץ עַל-פָּנַיִךְ / נָצוֹר מְצוּרָה / צַפֵּה-דֶרֶךְ / חַזֵּק מָתְנַיִם / אַמֵּץ כּחַ מְאד.
_________ג כִּי שָׁב ה' אֶת-גְּאוֹן יַעֲקב / כִּגְאוֹן יִשְׂרָאֵל / כִּי בְקָקוּם בּקְקִים / וּזְמרֵיהֶם שִׁחֵתוּ.
_________ד מָגֵן גִּבּרֵיהוּ מְאָדָּם / אַנְשֵׁי- חַיִל מְתֻלָּעִים / בְּאֵשׁ-פְּלָדת הָרֶכֶב בְּיוֹם הֲכִינוֹ / וְהַבְּרוֹשִׁים הָרְעָלוּ.
_________ה בַּחוּצוֹת יִתְהוֹלְלוּ הָרֶכֶב / יִשְׁתַּקְשְׁקוּן בָּרְחֹבוֹת / מַרְאֵיהֶן כַּלַּפִּידִים / כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ.
_________ו יִזְכּר אַדִּירָיו / יִכָּשְׁלוּ בַּהֲלִכָתָם / יְמַהֲרוּ חוֹמָתָהּ / וְהֻכַן הַסּכֵךְ.
ז שַׁעֲרֵי הַנְּהָרוֹת נִפְתָּחוּ / וְהַהֵיכָל נָמוֹג.
ח וְהֻצַּב גֻּלְּתָה העֲלָתָה / וְאַמְהתֶיהָ מְנַהֲגוֹת כְּקוֹל יוֹנִים / מְתֹפְפוֹת עַל-לִבְבֵהֶן.
ט וְנִינְוֵה כִבְרֵכַת-מַיִם מִימֵי הִיא / וְהֵמָּה נָסִים / עִמְדוּ עֲמדוּ / וְאֵין מַפְנֶה.
_________י בּזּוּ כֶסֶף / בּזּוּ זָהָב / וְאֵין קֵצֶה לַתְּכוּנָה / כָּבד מִכּל כְּלִי חֶמְדָּה.
_________יא בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה / וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם / וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם / וּפְנֵי כֻלָּם קִבְּצוּ פָארוּר.
_________יב אַיֵּה מְעוֹן אֲרָיוֹת / וּמִרְעֶה הוּא לַכְּפִרִים / אֲשֶׁר הָלַךְ- אַרְיֵה לָבִיא שָׁם / גּוּר אַרְיֵה וְאֵין מַחֲרִיד.
_________יג אַרְיֵה טרֵף בְּדֵי גרוֹתָיו / וּמְחַנֵּק לְלִבְאתָיו / וַיְמַלֵּא-טֶרֶף חֹרָיו / וּמְענתָיו טְרֵפָה.
_________יד הִנְנִי אֵלַיִךְ נְאֻם ה' צְבָאוֹת / וְהִבְעַרְתִּי בֶעָשָׁן רִכְבָּהּ / וּכְפִירַיִךְ תּאכַל חָרֶב / וְהִכְרַתִּי מֵאֶרֶץ טַרְפֵּךְ /
___________וְלֹא-יִשָּׁמַע עוֹד קוֹל מַלְאָכֵכֵה.

ב. המהפך הצפוי ליהודה ולאשור
ב1 שכר ועונש במידה כנגד מידה
ששששבפרק א' הוצגו שני נושאים המאפיינים את הנהגת ה'. הראשון שבהם היא הנחרצות שבה הוא נלחם באויביו ומגן על נאמניו (א' ב-ז). הנושא השני הוא העקרון המשפטי של מידה כנגד מידה שעל פיו נקבע הגמול האלהי (א' יד). פרקים ב' וג' מעמיקים וממחישים את שני הנושאים האלה, כשבפרק ב' מתואר המהפך שיחול בגורלן של יהודה (ב' א,ג) ונינוה (ב' ב,ד-יד) כתוצאה ממעורבותו של האלהים, ופרק ג' מציג את המידה כנגד מידה שעל פיה נגזר עונשם של נינוה ומלכה.
ששששלמרות שפרק ב' מתאר גם את גאולת יהודה וגם את חיסולה של נינוה, אין בו איזון בין שני הנושאים, ובשעה שגאולתה של יהודה מתוארת בשני פסוקים בלבד (א,ג), שנים עשרה הפסוקים הנותרים שבפרק מוקדשים לנפילתה של נינוה. יחס כזה בין הנושאים מחזק את המסקנה (שעלתה מן המבנה המעגלי של פרק א') שעיקר שליחותו של הנביא היא לתאר את נקמת ה' במלכי אשור על יחסם המזלזל כלפיו, כאשר בפרק א' הוא מתאר את עונשו האישי של מלך אשור (יד), ובפרק ב' הוא מתאר את חיסולה של הממלכה.

 

 
32. המבנה המעגלי של הפרק מעיד על תכנונו כיחידה ספרותית סגורה. מבנה כזה של הפרק מלמד על תכנונו בגבולותיו הנוכחיים ומקשה על ההצעות לצירוף פסוקים מפרק ב' למסגרתו (הערה 3 לעיל).
 
 
6
 
 
ב2. הניגוד בגורלן של יהודה ונינוה (ב' א-ב)
ששששלאחר שבפרק א' הוצגה הכוונה להעניק ליהודה ולנינוה את גמולן במשפט האלוהים, מתאר פרק ב' את תוצאותיה המנוגדות של המעורבות האלהית הזו לגביהן:
א ___הִנֵּה עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ
_____כִּי- לֹא יוֹסִיף עוֹד לַעֲבָר-בָּךְ בְּלִיַּעַל כֻּלּה נִכְרָת.
ב ___ עָלָה מֵפִיץ עַל-פָּנַיִךְ נָצוֹר מְצוּרָה צַפֵּה-דֶרֶךְ חַזֵּק מָתְנַיִם אַמֵּץ כּחַ מְאד.
שששששחרורה של יהודה מעולה של אשור אינו קשור רק בשינוי מדיני-לאומי, אלא גם בהתחדשות דתית ורגיעה פרטית, מאחר שהוא מבטיח את חידושם של חגיה,33 ומאפשר את קיום הנדרים שנדרו יושביה כאשר ייחלו לגאולה (א4,3).34 שחרורה של יהודה מן העול האשורי בפעם הזאת (ב' א6,5) משמעותית יותר ממפלת סנחריב שנזכרה בא' יא, מאחר שלמרות הסתלקותו של סנחריב מיהודה: "מִמֵּךְ יָצָא חֹשֵׁב עַל-ה' רָעָה יעֵץ בְּלִיָּעַל", השלטון האשורי לא חדל להתקיים בה, בעוד שהפעם מובטח ליהודה טווח גאולה ארוך שבו "... לֹא יוֹסִיף עוֹד לַעֲבָר-בָּךְ בְּלִיַּעַל" מאחר שאשור "כֻּלּה נִכְרָת" ותתקיים ההבטחה: "וְכֵן נָגוֹזּוּ וְעָבָר וְעִנִּתִךְ לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד" (א' יב4,3).
ששששבניגוד ליהודה שבה נשמעת בשורת השלום (א1), נינוה משקיפה מתוך חשש על הדרך העולה אליה בציפיה לאויב המתקרב: "עָלָה מֵפִיץ עַל-פָּנַיִךְ נָצוֹר מְצוּרָה צַפֵּה-דֶרֶךְ" (ב3,2,1), ומתכוננת למלחמה: "חַזֵּק מָתְנַיִם אַמֵּץ כּחַ מְאד" (ב5,4). ניגוד נוסף בין יהודה לנינוה מתגלה מתוך השוואה ציורית, כאשר ביהודה עולה על ההרים מבשר שמודיע על שלום, ואילו על נינוה עולה אויב שבא לכלותה:35 "עָלָה מֵפִיץ עַל-פָּנַיִךְ נָצוֹר מְצוּרָה". ניגוד ציורי אחר מתגלה כאשר מובטח ליהודה:"חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ", שהם חגים המאופיינים בהתכנסות של כל חלקי העם בירושלים: "שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי-יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל" (תהלים, קכ"ב ד), ואילו אויבה של נינוה מכונה "מֵפִיץ",36 כלומר, אויב שיגרום לפיזורו של העם לכל עבר.
 

 
33. גם את הפסוק בצפניה, ג' יח: "נוּגֵי מִמּוֹעֵד אָסַפְתִּי מִמֵּךְ ..." שהוא פסוק קשה מבחינה פרשנית מסבירים בדרך כלל כהבטחה לחידוש המועדים שקיומם נמנע מן העם בתקופת השעבוד (מ' בולה, צפניה, ירושלים 1976, עמ' כו; י' אבישור, עולם התנך, תל אביב 1996, עמ' 135; ש' אחיטוב, מקרא לישראל, תל-אביב ירושלים 2006, עמ' 53). במגילת איכה משתקף עומק האבל והעלבון הלאומי בהפסקת קיומם של החגים בירושלים: "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד" (א' ד).
את ההמנעות מקיום החגים באותה תקופה מסבירים פרשנים באחת משתי הסיבות: 1. חילולו של המקדש בימי מנשה לא איפשר לקיים את החגים בצורה ראויה (בולה, הערה 3 לעיל, עמ' ז). 2. האשורים אסרו על קיום מנהגי החג (ר' יוסף קרא, מקראות גדולות, הערה 7 לעיל, עמ' 207).
34. כזה הוא פירושם של בולה, הערה 3 לעיל, עמ' ז-ח; כוגן, הערה 3 לעיל, עמ' 34; כך גם רש"י, ר' יוסף קרא. מקראות גדולות, הערה 7 לעיל, עמ' 207-206; מנהג הנדרים בתקופות מצוקה נזכר גם בבמדבר כ"א ב; שמ"א, א' יא; שמ"ב ט"ו ז; יונה ב' י.

35. מ' בולה, הערה 3 לעיל, עמ' ח.

36. יש הקושרים את הכינוי 'מֵפִיץ' לפעולת ניפוץ, כלומר הפעלת כח צבאי רב, אולם כוגן (הערה 3 לעיל, עמ' 36) קושר אותו ל'הפצה', ומסביר כי האויב גורם לפיזורו של הצבא המובס. המצב שבו צבא מובס נפוץ לכל עבר מאפיין סיפורי קרבות, כמו שמ"א, י"א יא, מלכ"א, כ"ב יז, ועוד. נראה שעל רקע הדגשת הניגודים בין יהודה ונינוה יש להעדיף את הפירוש הזה, מה גם שהמלחמה הצפויה לנינוה תסתיים בפיזורם של האשורים על ההרים ללא הנהגה: "... נָפשׁוּ עַמְּךָ עַל-הֶהָרִים וְאֵין מְקַבֵּץ" (ג' יח)
 
 
7
 
 
ב3 השבת כבודה של יהודה (ב' ג)
ששששבעוד שבפסוקים א-ב הוצג הניגוד שבין גורל יהודה לגורלה של נינוה, בהמשך הפרק מציג הנביא את ההיפוך שיחול בגורלה של כל אחת מהן בהשוואה לגורלה שלה בתקופת שבה שיעבדה אשור את יהודה. בפסוק ג מצביע הנביא על ההיפוך שיחול בגורלה של יהודה בהשוואה למצבה בתקופת השעבוד האשורי:37
כִּי שָׁב ה' אֶת-גְּאוֹן יַעֲקב כִּגְאוֹן יִשְׂרָאֵל כִּי בְקָקוּם בּקְקִים וּזְמרֵיהֶם שִׁחֵתוּ.
ששששמחלקו השני של פסוק ג: "כִּי בְקָקוּם בּקְקִים וּזְמרֵיהֶם שִׁחֵתוּ", לומדים שבתקופת שעבודה לאשור היתה יהודה מושא להשפלה בידי כובשיה. משמעו של השרש 'בקק' הוא 'שחת',38 וההשפלה הקשורה במצב הזה נלמדת מתוך השימוש שנעשה בשרש 'בקק' בנבואה בת ארבעה פסוקים אצל ישעיהו.39 בפתח הנבואה קושר ישעיהו את השרש 'בקק' בהשחחת הארץ: "ה' בּוֹקֵק הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ וְעִוָּה פָנֶיהָ..." (כ"ד א). הפסוק הבא (כ"ד ב) מסביר כי ההשחתה כרוכה בחוסר כבוד כלפי בעלי הסמכות: "וְהָיָה כָעָם כַּכּהֵן כַּעֶבֶד כַּאדנָיו כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר כַּמַּלְוֶה כַּלּוֶֹה כַּנּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נשֶׁא בו.40 הפסוק השלישי קושר ישירות את 'בקיקותה' של הארץ להפגנת בוז כלפיה: "הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ / וְהִבּוֹז תִּבּוֹז ..." (כ"ד ג).41 הפסוק הבא מתאר את עליבותה של הארץ באמצעות מצבם העגום של מנהיגיה: "אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל / אֻמְלָלוּ מְרוֹם עַם-הָאָרֶץ". השימוש שעושה ישעיהו בשרש 'בקק' לתאור חוסר הכבוד (כ"ד ב), הבוז (כ"ד ג) והעליבות (כ"ד ד) שיהיו מנת חלקם של הארץ ונכבדיה, עשוי להצדיק את ההנחה שהתאור "כִּי בְקָקוּם בּקְקִים" בג3 משקף את השפלת יהודה בידי הכובש האשורי. הנחה זו מקבלת חיזוק באמצעות הצלע הבאה: "וּזְמרֵיהֶם שִׁחֵתוּ"424), מאחר שהפגיעה בזמורות שהם ענפי הגפן, היתה אחת מן הפעולות שבאמצעותן נהג צבא זר לפגוע ולהשפיל את יושבי הארץ הנכבשת.43
 

 
37. יש הסבורים שפסוק ג המתאר את השבת כבודה של יהודה אמור להיות המשכו של פסוק א שענינו הוא גאולתה של יהודה, מה גם שבמקומו הנוכחי פסוק ג קוטע נושא משותף בפסוקים ב, ד, שעוסקים בגורלה של נינוה (י' אבישור, הערה 3 לעיל, עמ' 76; מ' כוגן, הערה 3 לעיל, עמ' 36; ראה גם י"ש ליכט, אנציקלופדיה מקראית ה', 'נחום', ירושלים תשל"ח, טור 803). אולם מאחר שנושא הפרק הוא הניגוד שבין יהודה ונינוה, יש משמעות להצמדת פסוקים א וב, שמשקפים את הניגוד בגורלה של כל אחת מהן בהשוואה לגורלה של השניה. לעומת זאת, הקשר שבין פסוק ג ופסוקים ד-יד הוא ההיפוך שיחול בגורלה של כל אחת מהן בהשוואה לגורלה שלה בתקופת שלטונה של אשור ביהודה.
38. מ"צ קדרי, הערה 1 לעיל, ערך 'בקק', עמ' 120. יש המפרשים את 'בקק' כ'הרקה', וקושרים את ה'בקיקה' להתרוקנותה של הארץ בעקבות גלות, אך קדרי דוחה את הפירוש הזה בצורה מנומקת. ר' יוסף כספי מסביר גם הוא את 'בקק' במשמעות של 'שחת' (מקראות גדולות 'הכתר', ישעיהו, ירושלים תשנ"ו, עמ' 159). בצלע ג3 מקביל הפעל 'בְקָקוּם' ל'שִׁחֵתוּ' שבצלע הבאה (ג4).
39 כ"ד א-ד.
40. רד"ק מסביר את השחתת הארץ כמצב שבו אין חולקים כבוד לרמי המעלה: 'בהשחתת הארץ לא יכירו בה המשחיתים הנכבד, ולא ישאו פני גדול'. (מקראות גדולות, הערה 38 לעיל, עמ' 158).
41. ראב"ע מסביר את "וְהִבּוֹז תִּבּוֹז” כתאור של השפלה - 'לא תשאר תפארת לאדם על חבריו' (מקראות גדולות, הערה 40 לעיל, שם), ור' אליעזר מבלגנצי מסביר אותו כמצב של "בוז תחת גאווה' (שם, שם). מלבי"ם אומר על הפסוק הזה: 'כולם יהיו שפלים ונבזים בשוה' (ישעיהו, אוצר הפירושים, תל אביב, עמ' שפב). למרות שיש הסבורים כי השרש שממנו נגזרו "וְהִבּוֹז תִּבּוֹז" הוא 'בזז' ולא 'בוז', הפסוק הבא (כ"ד ד) מאשר את הקביעה כי מדובר בשרש 'בוז', מאחר שפסוק זה מקביל את השחתת הארץ: "אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל" לסבלם של נכבדיה: "אֻמְלָלוּ מְרוֹם עַם-הָאָרֶץ". סבל שמתייחד לנכבדי העם קשור בפגיעה במעמדם, מאחר שסבל מסוג אחר עשוי לפגוע גם בחלקי אוכלוסיה נוספים.
42. בכתובת שבה מתאר תגלת פלאסר הג' את כיבוש דמשק הוא מתגאה בהשחתת מטעיה (מ' כוגן, אסופת כתובות הסטוריות מאשור ובבל, מאות ט'-ו' לפנה"ס, ירושלים תשס"ד, עמ' 53).
43. גם ישעיהו מונה בין התופעות המעידות על מצבו השפל של העם את הפגיעה בזמורות: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקב וּמִשְׁמַן בְּשָׂרוֹ יֵרָזֶה ... תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים וּזְמרַת זָר תִּזְרָעֶנּוּ" (י"ז ד - י). ר' יוסף קרא מסביר את הפסוק הזה: 'כשתטע נטע יפה לצורך זרים תטע ותזרע, שיבאו זרים ויזמרו את כרמך
' (מקראות גדולות, הערה 40 לעיל, עמ' 123).
 
 
8
 
 
שששכתיקון להשפלתה של יהודה בידי אשור בג4,3 מבטיח הנביא בג2,1 את השבת כבוד העם מעבר למה שהיה בעבר44: "כִּי שָׁב ה' אֶת-גְּאוֹן יַעֲקב / כִּגְאוֹן יִשְׂרָאֵל". המושג 'גאון' מתאר מצב של רוממות ותפארת שמאפיין את העם בתקופות של חסד אלהי, החל מראשית קיומו: "גְּאוֹן יַעֲקב אֲשֶׁר-אָהֵב" (תהלים,מ"ז ה) ועד אחרית הימים: "תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר" (ישעיהו,ס' ט"ו).
ששששאת היתרון שיש ב"גְאוֹן יִשְׂרָאֵל" מעל ל"גְּאוֹן יַעֲקב" מסביר אבן כספי בכך ש"גְאוֹן יִשְׂרָאֵל" הוא עוצמתי יותר מאחר שהשם 'ישראל' מתבסס על יכולת התמודדות עם אלהים ואנשים (בראשית,ל"ב כט).45

ב4
תבוסת נינוה (ב' ד-יד)
ששששבפיסקה ד-יד מתואר המהפך שיחול במצבה של נינוה לאחר שתיענש, בהשוואה למצבה בעבר.

ב אובדן יכולת ההגנה (ב' ד-ו)
ד מָגֵן גִּבּרֵיהוּ מְאָדָּם אַנְשֵׁי- חַיִל מְתֻלָּעִים בְּאֵשׁ-פְּלָדת הָרֶכֶב בְּיוֹם הֲכִינוֹ וְהַבְּרוֹשִׁים הָרְעָלוּ.
ה בַּחוּצוֹת יִתְהוֹלְלוּ הָרֶכֶב יִשְׁתַּקְשְׁקוּן בָּרְחֹבוֹת מַרְאֵיהֶן כַּלַּפִּידִים כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ.
ו יִזְכּר אַדִּירָיו יִכָּשְׁלוּ בַּהֲלִכָתָם יְמַהֲרוּ חוֹמָתָהּ וְהֻכַן הַסּכֵךְ.
ששששבפסוקים ד-ו לועג הנביא לחוסר האונים של הצבא האשורי, כשהוא מתאר את המראה הצבעוני והמרשים של מדיהם ומגיניהם (ד2,1), את רכבם הממורק ומנצנץ כאש (ד3) ואת הכוח הקטלני שהם מעניקים לחציהם וחניתותיהם על ידי הרעלת קצותם (ד4). בפסוק ה מתוארת הקדחתנות הנמרצת שבה הם מתכוננים לקרב, וההמולה והרעשים שהם יוצרים ברחובות, אך בפסוק ו מתגלה כי ההופעה המרשימה והפעלתנות הרבה של הצבא המונהג על ידי מפקדיו הנבחרים46 אינם מעידים על יעילותו של הצבא, מאחר כשבאה השעה להתעמת עם האויב הצר עליהם הם מתרשלים ומגיעים למקום המערכה רק לאחר שהאויב הספיק להכין לעצמו מחסה מפני החצים המושלכים עליו מראש החומה (ו4).47 הניגוד שבין הנשק הבוהק, ההמולה וההכנות לקרב ובין הבטלנות שבה הם פועלים למעשה, מציג בצורה נלעגת את הצבא האשורי שהיה עד אז תקיף, אכזרי ומנצח.48
ב הפריצה לנינוה (ב' ז-ט)
ז שַׁעֲרֵי הַנְּהָרוֹת נִפְתָּחוּ וְהַהֵיכָל נָמוֹג.
ח וְהֻצַּב גֻּלְּתָה העֲלָתָה וְאַמְהתֶיהָ מְנַהֲגוֹת כְּקוֹל יוֹנִים מְתֹפְפוֹת עַל-לִבְבֵהֶן.
ט וְנִינְוֵה כִבְרֵכַת-מַיִם מִימֵי הִיא וְהֵמָּה נָסִים עִמְדוּ עֲמדוּ וְאֵין מַפְנֶה.
שששש'שַׁעֲרֵי הַנְּהָרוֹת' (ז) הם סכרים שנבנו כדי לפקח על גובה המים בתעלות שהובילו מים לעיר מיובל של החידקל.49 בולה מסביר כי סכרים אלה הגנו לא רק מפני גאות הנהרות בתקופת המסת השלגים אלא היוו גם מחסום מפני פלישת אויבים לעיר.50
 

 
44. ה"כִּי" הפותחת את הפסוק היא ביטוי להעצמת המסר שבו (קדרי, הערה 1 לעיל, עמ' 502 2.ב.1); משמעו של ה'גאון' הוא רוממות ותפארת (קדרי, שם, עמ' 134).
45. י' אבן כספי, הערה 7 לעיל, עמ' 207.

46. "יִזְכּר אַדִּירָיו" – המלך ממנה את מיטב המפקדים להגנת העיר. משמעו של הפועל 'יִזְכּר' כמו 'יפקד' (תהלים,ח' ה) שהוא פועל המשמש
לתאור מינויים של מנהיגי הקרבות: "וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּראשׁ הָעָם" (דברים,כ' ט).

47. "וְהֻכַן הַסּכֵךְ" –האויב הנמצא מחוץ לחומה מקים מעל ראשו סוכך שיגן עליו מפני אנשי העיר שעל החומה.

48. כדברי מלך אשור: ".. בְּכחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּבִּיר יוֹשְׁבִים. וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל-הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נדֵד כָּנָף וּפצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף" (ישעיהו, י' יג-יד). וגם: "בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדנָי וַתּאמֶר בְּרב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן וְאֶכְרת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחַר בְּרוֹשָׁיו וְאָבוֹא מְרוֹם קִצּוֹ יַעַר כַּרְמִלּוֹ. אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מָיִם וְאַחְרִב בְּכַף-פְּעָמַי כּל יְארֵי מָצוֹר" (שם, ל"ז כד-כה).

49. כוגן, הערה 3 לעיל, עמ' 39.

50. בולה, הערה 3 לעיל, עמ' יא. כזה הוא גם פירושו של אבישור, הערה 3 לעיל, עמ' 79.
 
 
 
9
 
 
הנביא מתאר את פריצת הסכרים בידי האויב (ז1) שגרמה להצפת העיר במי הנהר, ובתוכה הוצף גם ארמון המלך (ז2). הצפת הארמון הניסה את יושביו מתוכו, וביניהם גם את המלכה (הֻצַּב) שנלקחה בשבי יחד עם נערותיה51 (ח).
ששששט1. "וְנִינְוֵה כִבְרֵכַת-מַיִם מִימֵי הִיא"52 - בדרך כלל רואים הפרשנים בצלע הראשונה של פסוק ט, תאור לשלוותה של נינוה בעבר, כשהמשך הפסוק מתאר את המהומה והסכנה שבהן נתונה העיר באותה שעה: "וְהֵמָּה נָסִים עִמְדוּ עֲמדוּ וְאֵין מַפְנֶה"4,3,2). את דימויה של נינוה לבריכת מים מסביר בולה בכך שבהיותה מוקפת מים מכל עבריה53 היתה העיר דומה לאי בתוך בריכת מים, אלא שהפסוק מדמה את נינוה לבריכה ולא לאי בתוך בריכה. רש"י54 מסביר כי בעברה היתה נינוה שלווה כבריכה שמימיה אינם זזים ממקומם, וכניגוד לאותה שלווה, מתוארת בהמשכו של הפסוק מנוסתם המבוהלת של תושבי העיר.55
ששששההסברים שהוצגו כאן לפסוק ט לימדו מתוך השוואה בין חלקיו השונים על ההיפוך שחל במצבה של נינוה, כשהצלע הראשונה מתארת את שלוותה בעבר, בעוד שבהמשכו מתוארת חרדת העם שנס על נפשו. אולם נראה שניתן להסתפק בצלע הראשונה כדי ללמוד על ההיפוך שחל במצבה של העיר. כידוע, המציאות שמקיפה בריכת מים משתקפת בתוכה כשהיא הפוכה, עליונים למטה ותחתונים למעלה, על כן עצם הדימוי לבריכה מצביע על כך שהמציאות שבה היתה שרויה נינוה עד לאותה עת התהפכה על פניה כמו המציאות שמתהפכת בבריכת מים.56 פריצת חומותיה של העיר (ז) והפגיעה בבית המלוכה (ח) שמו קץ לעליונותה הצבאית ולמעמדה המדיני, ומתוך כך איבדה את הבטחון, העושר והשליטה שהיו מנת חלקה בעבר,
 

 
 
51. "וְהֻצַּב גֻּלְּתָה העֲלָתָה" - מפרשים סבורים כי הֻצַּב הוא שמה של המלכה (בולה, הערה 3 לעיל, עמ' יא; אבישור, הערה 3 לעיל, עמ' 79; כוגן, הערה 3 לעיל, עמ' 40). רש"י ואבן כספי (מקראות גדולות, הערה 7 לעיל, עמ' 209-208) מסבירים כי השם "הֻצַּב" מרמז על השגל הניצבת לימין המלך (תהלים, כ"ה י). יתכן שהכוונה לאם המלך שהיה לה מעמד מיוחד בחשיבותו באשור (י' אורמן, אנצילופדיה מקראית, ב', ירושלים 1954, ערך 'גבירה', עמ' 403), והפגיעה בה היא פגיעה ישירה בבעלי הסמכות שבמשפחת המלוכה. לאחר שבפסוק הקודם נאמר כי ארמון המלך, שמסמל את יציבות מלכותו נפגע, גם לקיחת אשת המלך הוא מהלך שמפגין את אובדן כוחו (מלכ"א,ב' יז-כב; שמ"ב, י"ב ח; שם, ט"ז כא).את התאור גֻּלְּתָה מסביר ראב"ע בכך שהמלכה נלקחה לגלות (מקראות גדולות, הערה 7 לעיל, עמ' 208), בולה סבור שתאור זה מלמד על הוצאתה של המלכה מן הארמון כשפניה גלויות, שהוא מצב משפיל מאחר שהנשים הנכבדות היו מכסות פניהן, ורק שפחות ופרוצות הלכו בפנים גלויות (הערה 3 לעיל, עמ' יא)."העֲלָתָה" – הועלתה על מרכבה כשנלקחה בשבי (בולה, הערה 3 לעיל, עמ' יא; כוגן, הערה 3 לעיל, עמ' 40).
52. הפרשנים סבורים כי משמעו של מִימֵי הוא 'מִיָּמֶיהַ', כלומר, 'כל ימי היותה','מאז קיומה' (מ' בולה, הערה 3 לעיל, עמ' יב; כוגן, הע' 3 לעיל, עמ' 40). יתכן שה'ה' שהיתה אמורה להופיע בסופה של 'מימי(ה)' נבלעה ב'ה' הפותחת את 'היא' כמו שנעשה, אם כי בכיוון הפוך, בצירוף "בַּלַּיְלָה הוּא" (בראשית,י"ט לג,ל"ב כג), שבו משמשת ה'ה' המסיימת את 'בלילה' במקום ה'ה' שנעלמה מראשיתה של המילה '(ה)הוא'. שימוש כפול ב'ה' נעשה גם בשמ"ב, ו' ג: "הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה". משמעות הצירוף מִימֵי הִיא דומה לתאור "מִן-הוּא וָהָלְאָה" (ישעיהו, י"ח ז) כלומר, מאז קיומה ועד היום (בולה, שם, שם).
53. החידקל היה ממערבה, אחד מיובלי החידקל חצה אותה ממערב למזרח, מצפונה של העיר וממזרחה היו תעלות מים ברוחב של 100 אמה (בולה, הערה 3 לעיל, עמ' יב; גם אבישור מפרש בדרך זו, הערה 3 לעיל, עמ' 79).
54. מקראות גדולות, הערה 7 לעיל, עמ' 208.
55. נראה שניתן להאיר על הפסוק הזה גם מנקודת מבט אירונית שאותה מאמץ הנביא כלפי מפלתה של נינוה (ב' ו;יב-יג;ג' טו4,3). מנקודת מבט כזו מדמה הנביא בחלקו הראשון של הפסוק: "וְנִינְוֵה כִבְרֵכַת-מַיִם מִימֵי הִיא" את יופיה ושלוותה של נינוה בעבר לבריכה שמימיה המנצנצים ריתקו את עינם ומשכו אליה את ליבם של רבים, ואילו בהמשכו: "וְהֵמָּה נָסִים עִמְדוּ עֲמדוּ וְאֵין מַפְנֶה" מתואר המצב העכשווי שבו אותם מים שלוים הפכו למים הרסניים שמאיימים להטביע את הבריכה עצמה (ז), ואין מי שמוכן להשאר בקרבתה.
56.על פי פירוש זה התיאור "מִימֵי הִיא" מתייחס לעברה של נינוה, כמו בפירושים הקודמים, כפי שמסביר רד"ק: "מימים הקדמונים שהיתה היא בנויה, והיתה מלאה מכל טוב" (מקראות גדולות, הערה 7 לעיל, עמ' 209). אולם שלא כמו בפירושים הקודמים שבהם ה'מ' ב"מִימֵי" משמשת לציון זמן (צ' קדרי, הערה 1 לעיל, עמ' 626), בפירוש הנוכחי מדובר ב'מ' ההשוואה (קדרי, שם,שם), שמשווה בין מצבה הקודם של נינוה (מִימֵי הִיא), ובין המציאות העכשווית שדומה להשתקפות בבריכת מים, לאחר שחל מהפך בכל מה
שאיפיין את העיר בעבר כפי שהמציאות מתהפכת בבריכת מים.
 
10
 
 
ותחת גבהות הלב והיוקרה שהורגלה בהם היא נותרה חרדה ומבולבלת (י-יד) כשאוצרותיה נלקחים כשלל (י), ומעמדה בקרב העמים נעלם לבלי שוב (יד5,4). על פי פירוש זה, דימוי נינוה לבריכת מים אינו מתאר את מצבה בעבר, אלא את מצבה לאחר תבוסתה, והמשכו של הפסוק מתאר את תגובת יושביה נוכח ההיפוך שחל במצבה, שתואר במלואו בצלע הראשונה באמצעות הדימוי לבריכת מים.57

ב אובדן הממלכה (ב' י-יד)
ששששדימויה של נינוה המובסת לבריכת מים שמהפכת את פניה של המציאות המוכרת, מוצא אישור על ידי השוואת המציאות החדשה המתוארת בפסוקים י-יד, למציאות שהיתה מוכרת לנינוה עד לאותה עת כפי שתוארה בפי מלכיה:
____י בּזּוּ כֶסֶף בּזּוּ זָהָב / וְאֵין קֵצֶה לַתְּכוּנָה58 כָּבד59 מִכּל כְּלִי חֶמְדָּה.
____יא בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה60 וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם וּפְנֵי כֻלָּם קִבְּצוּ פָארוּר.
____יב אַיֵּה מְעוֹן אֲרָיוֹת61 וּמִרְעֶה הוּא לַכְּפִרִים אֲשֶׁר הָלַךְ- אַרְיֵה לָבִיא שָׁם גּוּר אַרְיֵה וְאֵין מַחֲרִיד.
____יג אַרְיֵה טרֵף בְּדֵי גרוֹתָיו וּמְחַנֵּק לְלִבְאתָיו וַיְמַלֵּא-טֶרֶף חֹרָיו וּמְענתָיו טְרֵפָה.
____יד הִנְנִי אֵלַיִךְ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְהִבְעַרְתִּי בֶעָשָׁן רִכְבָּהּ וּכְפִירַיִךְ תּאכַל חָרֶב
______וְהִכְרַתִּי מֵאֶרֶץ טַרְפֵּךְ וְלֹא-יִשָּׁמַע עוֹד קוֹל מַלְאָכֵכֵה.
ששששאותם נושאים שמתארים את מצבה של נינוה לאחר תבוסתה (י-יד) שימשו בעבר את מלכי אשור כעדות לעוצמתם. פסוק י שמתאר את ביזת אוצרותיה של העיר בידי אויביה, משקף מציאות הפוכה מזו שתוארה בפי מלך אשור שהתרברב על השלל הרב שנפל בחלקו: "כִּי אָמַר ... וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּבִּיר יוֹשְׁבִים. וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל-הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי ..." (ישעיהו, י' יב-יד).

 

 
57. יתכן שניתן להעניק משמעות דומה גם ל'הפיכה' בנבואת יונה: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (ג' ד).
58. 'תְּכוּנָה' – מידת העושר (מ"צ קדרי, הערה 1 לעיל, ערכים 'תכונה', 'תכן', עמ' 1168). משמעו של שרש 'תכן' הוא מדד' 'שקל', כמו בתקבולת: "מִי-מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן" (ישעיהו, מ' יב), וכן "לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה" (איוב, כ"ח כה). משמעות זו קשורה גם לשקילת ממון ומנייתו: "וְנָתְנוּ אֶת-הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל-יְדֵי עשֵׂי הַמְּלָאכָה" (מלכים ב', י"ב יב).
59. 'כָּבוד' – עושר (מ"צ קדרי, הערה 1 לעיל, ערך 'כבוד', עמ' 489). כמו "וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל-הַכָּבד הַזֶּה" (בראשית, ל"א א). רכושה הנבזז של נינוה כלל מבחר רב של חפצים מרהיבים.
60. בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה – שלושת התאורים הללו שנגזרו מהשרש 'בקק' – 'בוק' (מ' כוגן, הערה 3 לעיל, עמ' 41), מלמדים על השבר הגדול ששיבש את המציאות בנינוה ומוטט את שאננותם של תושביה שנמלאו חרדה ואובדן עשתונות. השרש 'בקק' שמתאר את מצבה של נינוה, שימש את הנביא לתאור גורלה של יהודה תחת הכיבוש האשורי בפרק ב' ג: "כִּי בְקָקוּם בּקְקִים" (סעיף ב3 לעיל, והערה 38 שם). הצעת המפרשים שתאורים אלה משקפים מצב של ריקנות ושממה (בולה, הערה 3 לעיל, עמ' יג; י' אבישור, הערה 3 לעיל, עמ' 79), לא תואמת את ההקשר שענינו הוא ההלם והטלטלה הרגשית שבאו על אנשי נינוה נוכח נפילת עירם בידי האויב, ואין מקום בשלב הזה להתייחס לשממה ולריקנות שעתידים להיות מנת חלקה של נינוה בעתיד. נראה שבהקשר הנוכחי כמו בפרק ב' ג, משמש השרש 'בקק' לתאור מציאות הקשה שגרמה לבהלה המתוארת בהמשך הפסוק. אולם גם ללא תמימות דעים באשר למשמעו של השרש בקק' בהקשר הזה, השימוש שעושה בו הנביא לתאור גורלה של נינוה לאחר שתאר באמצעותו את גורלה של יהודה המשועבדת, מצביע על המהפך שחל בנינוה בהשוואה לתקופה שבה היא' בוקקה' את יהודה.
61. יש פרשנים שמזהים את "מְעוֹן אֲרָיוֹת" עם נינוה שמלכה ואנשיה היו גיבורים כאריות (בולה, הערה 3 לעיל, עמ' יד; כוגן, הערה 3 לעיל, עמ'45-44; רש"י, ר' יוסף קרא, תרגום יונתן, מקראות גדולות הערה 7 לעיל, עמ' 211-210). לעומת זאת מלבי"ם סבור שמדובר בארמון המלך, ואת המשכו של התאור הזה בפסוקים יב-יג הוא מסביר כהתייחסות לגורלם של משפחת המלוכה (מלבי"ם, אוצר הפירושים א', ספר נחום, עמ' רכו). נראה שעקב החשיבות שמעניק הנביא לתאורי הפגיעה בבית המלוכה, כמו הזכרה מפורשת של הצפת ארמון המלך: "וְהַהֵיכָל נָמוֹג"2), והשפלתה של המשפחה המלכותית (ח), יש להעדיף את פירושו של מלבי"ם. סביר להניח שהנביא מתייחס לפרטים שמשקפים את קלונו של המלך (כפי שעשה בא' יד) מתוך כוונה לגמול לו על יהירותו והתנשאותו מול ה'. תמיכה נוספת לזיהויו של האריה כמלך אשור קיימת במנהגם של מלכים אשוריים שדימו את עצמם לאריות (כוגן, הערה 3 לעיל, עמ' 47).
 
 
11
 
 
ששששההלם, החרדה והיאוש שבהם נתונים תושבי נינוה על פי פסוק יא יוצרים מציאות הפוכה מזו שבה התרברב מלך אשור כשהתגאה בכוחו, בחכמתו ובתושייתו: "כִּי אָמַר בְּכחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים..." (שם,שם).
ששששבפסוקים יב-יג לועג הנביא למלך אשור על אובדן יכולתו לספק את צרכי משפחתו ולהגן עליהם. גישתו האירונית של הנביא מתגלה בשאלה הרטורית: "אַיֵּה מְעוֹן אֲרָיוֹת", שמקבילה בתבניתה לשאלה הרטורית שבאמצעותה התגרה רבשקה בה' בטענה שאין ביכולתו להגן על ירושלים: "אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם ... כִּי-יַצִּיל ה' אֶת-יְרוּשָׁלַם מִיָּדִי" (ישעיהו,ל"ו יט-כ). כפי שהובהר לעיל היחס כלפי אלהי ישראל שמתגלה בדברי רבשקה משקף את עמדתם של שליטי אשור לדורותיהם,62 ובתוכם גם של המלך הנוכחי (א' ט), ועל כן ניתן לראות בשאלה הרטורית "אַיֵּה מְעוֹן אֲרָיוֹת" שמשקפת את חוסר האונים של המלך, רמז עוקצני למהפך שחל במצבו של המלך, מאז שבאמצעות שאלה רטורית דומה ערערו מלכי אשור על יכולתו של ה' להגן על ירושלים.
ששששבפסוק יד מאיים ה' להבעיר את רכב אשור ולחסל את צבאה, וזאת כנגד התרברבותם של מלכי אשור בעוצמת רכבם, כפי שעשה סנחריב בתקופת חזקיהו: "בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדנָי וַתּאמֶר בְּרב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן וְאֶכְרת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחַר בְּרוֹשָׁיו וְאָבוֹא מְרוֹם קִצּוֹ יַעַר כַּרְמִלּוֹ" (שם,ל"ז כד). האיום על הרכב האשורי נעשה ישירות מפי ה': "הִנְנִי אֵלַיִךְ נְאֻם ה' צְבָאוֹת / וְהִבְעַרְתִּי בֶעָשָׁן רִכְבָּהּ וּכְפִירַיִךְ תּאכַל חָרֶב", מאחר שראוי שהתגובה להתרברבותם של מלכי אשור ברכבם מתוך זלזול בה': "בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדנָי... בְּרב רִכְבִּי..." תוצג ישירות מפיו.
ששששבסיומו של הפרק מכריז הנביא שמפלתה של הממלכה האשורית תשים קץ למדיניות העושק שלה בקרב העמים: "וְהִכְרַתִּי מֵאֶרֶץ טַרְפֵּךְ", וקול שליחיה של הממלכה לא ישמע עוד ברחבי הממלכה: "וְלֹא-יִשָּׁמַע עֹד קוֹל מַלְאָכֵכֵה" (יד5,4). דממת השליחים מהווה עדות לאיבוד השליטה האשורית בכל רחבי הממלכה, מאחר ששליחים אלה ייצגו את המלך וניהלו בשמו את עניניה, כפי שמסתבר מדברי רבשקה: "וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פְּנֵי פַחַת אַחַד עַבְדֵי אֲדנִי הַקְּטַנִּים ..." (שם, לו ט), ומדברי ישעיהו: "בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדנָי..." (שם,ל"ז כד). בהכרזה על חיסולם של השליחים יש התגרות באותם שליחים כמו רבשקה שהטילו ספק ביכולותיו של ה'.
ששששפסוקים יג ויד שמדמים את מעשי העושק שאיפיינו את נינוה ל'טֶרֶף' ואת המלך ל"אַרְיֵה טרֵף" (ב' יג4,3,1,יד4) מתקשרים לראשיתו של הפרק הבא שבו מעשי ה'טֶרֶף' הם אחד מסעיפי האשמה63 שתביא על נינוה את קיצה.
ששששאילמותם של שליחי הממלכה בסיומו של הפרק - "וְלֹא-יִשָּׁמַע", שמעידה על קיצה של האימפריה האשורית, משקפת מצב הפוך למצבה של יהודה שמתבשרת על גאולתה בפתיחת הפרק - "מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם" (ב' א). שני הפסוקים, שענינם הוא 'שמיעה', בראשיתו של הפרק ובסיומו, יוצרים מסגרת שמעידה על הקיטוב שבין גאולת יהודה ובין חיסולה של נינוה, שהיא מטרתו של הפרק.


 

 
62. ראה הערה 27 לעיל.
63. "לֹא יָמִישׁ טָרֶף" (ג' א4).
 
 
12
 
 
פרק ג: הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק / הִתְכַּבְּדִי כָּאַרְבֶּה
א הוֹי עִיר דָּמִים / כֻּלָּהּ כַּחַשׁ / פֶּרֶק מְלֵאָה / לֹא יָמִישׁ טָרֶף.
ב קוֹל שׁוֹט / וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן / וְסוּס דּהֵר / וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָה.
ג פָּרָשׁ מַעֲלֶה / וְלַהַב חֶרֶב / וּבְרַק חֲנִית / וְרב חָלָל / וְכבֶד פָּגֶר / וְאֵין קֵצֶה לַגְּוִיָּה / וְכָשְׁלוּ בִּגְוִיָּתָם.
________________ד מֵרב זְנוּנֵי זוֹנָה טוֹבַת חֵן / בַּעֲלַת כְּשָׁפִים / הַמּכֶרֶת גּוֹיִם בִּזְנוּנֶיהָ / וּמִשְׁפָּחוֹת בִּכְשָׁפֶיהָ.
________________ה הִנְנִי אֵלַיִךְ נְאֻם ה' צְבָאוֹת / וְגִלֵּיתִי שׁוּלַיִךְ עַל-פָּנָיִךְ / וְהַרְאֵיתִי גוֹיִם מַעְרֵךְ / וּמַמְלָכוֹת קְלוֹנֵךְ.
________________ו וְהִשְׁלַכְתִּי עָלַיִךְ שִׁקֻּצִים / וְנִבַּלְתִּיךְ וְשַׂמְתִּיךְ כְּראִי.
________________ז וְהָיָה כָל-ראַיִךְ יִדּוֹד מִמֵּךְ / וְאָמַר שָׁדְּדָה נִינְוֵה / מִי יָנוּד לָהּ / מֵאַיִן אֲבַקֵּשׁ מְנַחֲמִים לָךְ.
ח הֲתֵיטְבִי מִנּא אָמוֹן / הַיּשְׁבָה בַּיְארִים / מַיִם סָבִיב לָהּ / אֲשֶׁר-חֵיל יָם מִיָּם חוֹמָתָהּ.
ט כּוּשׁ עָצְמָה וּמִצְרַיִם / וְאֵין קֵצֶה / פּוּט וְלוּבִים הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ.
י גַּם-הִיא לַגּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי / גַּם עלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ בְּראשׁ כָּל-חוּצוֹת / וְעַל-נִכְבַּדֶּיהָ יַדּוּ גוֹרָל / וְכָל-גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים.
יא גַּם-אַתְּ תִּשְׁכְּרִי / תְּהִי נַעֲלָמָה / גַּם-אַתְּ תְּבַקְשִׁי מָעוֹז מֵאוֹיֵב.
יב כָּל-מִבְצָרַיִךְ תְּאֵנִים עִם-בִּכּוּרִים / אִם-יִנּוֹעוּ וְנָפְלוּ עַל-פִּי אוֹכֵל.
יג הִנֵּה עַמֵּךְ נָשִׁים בְּקִרְבֵּךְ / לְאיְבַיִךְ פָּתוֹחַ נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי אַרְצֵךְ / אָכְלָה אֵשׁ בְּרִיחָיִךְ.
________________יד מֵי מָצוֹר שַׁאֲבִי-לָךְ / חַזְּקִי מִבְצָרָיִךְ / בּאִי בַטִּיט / וְרִמְסִי בַחֹמֶר / הַחֲזִיקִי מַלְבֵּן.
________________טו שָׁם תּאכְלֵךְ אֵשׁ / תַּכְרִיתֵךְ חֶרֶב / תּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק / הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק / הִתְכַּבְּדִי כָּאַרְבֶּה.
________________טז הִרְבֵּית רכְלַיִךְ מִכּוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם / יֶלֶק פָּשַׁט וַיָּעף.
________________יז מִנְּזָרַיִךְ כָּאַרְבֶּה / וְטַפְסְרַיִךְ כְּגוֹב גּוֹבָי / הַחוֹנִים בַּגְּדֵרוֹת בְּיוֹם קָרָה /
__________________שֶׁמֶשׁ זָרְחָה וְנוֹדַד / וְלֹא-נוֹדַע מְקוֹמוֹ אַיָּם.
יח נָמוּ רעֶיךָ מֶלֶךְ אַשּׁוּר / יִשְׁכְּנוּ אַדִּירֶיךָ / נָפשׁוּ עַמְּךָ עַל-הֶהָרִים / וְאֵין מְקַבֵּץ.
יט אֵין- כֵּהָה לְשִׁבְרֶךָ / נַחְלָה מַכָּתֶךָ / כּל שׁמְעֵי שִׁמְעֲךָ תָּקְעוּ כַף עָלֶיךָ / כִּי עַל-מִי לֹא-עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד.

ג. עונשה של נינוה – מידה כנגד מידה
ששששלאחר שחזה את קיצו של המלך (א' יד) ואת אובדן ממלכתו (ב' יד), מציג הנביא בפרק ג' את המידה כנגד מידה שעל פיה נגזר דינם, בגלל חטאים במציאות האנושית, הדתית, המדינית והמוסרית.
ג1. העונש על פגיעה בבני האדם (ג' א-ג)
ששששהקריאה "הוֹי" בראש פסוק א פותחת נאום תוכחה נבואי שמבשר רעות:64 "הוֹי עִיר דָּמִים כֻּלָּהּ כַּחַשׁ פֶּרֶק מְלֵאָה לֹא יָמִישׁ טָרֶף" (א). הפסוק מונה את חטאי נינוה כלפי בני אדם, ועל החטאים הללו היא תיענש בידי בני אדם שיביסוה בקרב שיסתיים בחיסולה: "קוֹל שׁוֹט וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן וְסוּס דּהֵר וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָה. פָּרָשׁ מַעֲלֶה וְלַהַב חֶרֶב וּבְרַק חֲנִית וְרב חָלָל וְכבֶד פָּגֶר וְאֵין קֵצֶה לַגְּוִיָּה וְכָשְׁלוּ בִּגְוִיָּתָם" (ב-ג).
ג2. העונש על חטא כלפי ה' (ג' ד-יח)
ששששפסוק ד מכנה את נינוה "זוֹנָה ... בַּעֲלַת כְּשָׁפִים" תוך הסבר כי דרך התנהלותה עם העמים התאפיינה בהליכותיהן של דמויות כאלה:"מֵרב זְנוּנֵי זוֹנָה טוֹבַת חֵן בַּעֲלַת כְּשָׁפִים הַמּכֶרֶת גּוֹיִם בִּזְנוּנֶיהָ וּמִשְׁפָּחוֹת בִּכְשָׁפֶיהָ"65 (ד). יש פרשנים

 

 
64. מ"צ קדרי, הערה 1 לעיל, עמ' 208 ערך 'הוי' (2).
65. "הַמּכֶרֶת גּוֹיִם בִּזְנוּנֶיהָ וּמִשְׁפָּחוֹת בִּכְשָׁפֶיהָ" - כוגן מסביר את דימוי ה'זונה' ואת ה'מכירה' בכך ש"נינוה מפתה את העמים רק כדי לסחור בהם להנאתה. אולי רמז לגורלם של השבויים שנמכרו ונתפזרו ברחבי האימפריה" (הערה 3 לעיל, עמ' 50). יתכן שהפיתוי שאליו מתייחס כוגן מודגם בדברי רבשקה ששידל את תושבי ירושלים לפתוח את שערי העיר כדי שיוכל להגלותם:"... עֲשׂוּ-אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי וְאִכְלוּ אִישׁ-גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי-בוֹרוֹ. עַד-בּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים" (ישעיהו, ל"ו טז-יז). אולם אין הכרח לראות ב'מכירה' הנזכרת כאן מכירת שבויים למטרות רווח, מאחר שפעולת ה'מכירה' משמשת גם לתאור עקירת אנשים בכפיה מארצותיהם, כמו בפסוק: "חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ" (ישעיהו, נ"ב ג), וכן: "הֵן בַּעֲוֹנתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם" (שם,נ' א). על פי זה, ה'מכירה' בפסוק ד' עשויה לרמוז על מדיניות ההגליה של האשורים שעקרו את העמים שנכבשו על ידם
מארצותיהם על מנת ליישבם בארצות זרות כפי שמציע רבשקה.
 
 
13
 
 
שמסיקים מן הפסוק כי אשור נאשמת בכך שהשתמשה באמצעי פיתוי כשל זונה כדי להשתלט על הגויים, ותכננה את מהלכיה באמצעות מעשי כישוף.66 אולם הסבר זה מסיר מעל אשור חלק מן האחריות למעשיה, מאחר שמי שנכנע לפיתוייה של זונה אינו פטור מאחריות למצבו, ואין זה ראוי להטיל על נינוה את מלוא האשמה ולהתעלם מאחריותם של העמים שנתפתו לה. גם אשמת הכישוף שמייחסים לנינוה בהקשר הזה אינה תואמת את דברי מלכי אשור שהתרברבו כי כיבושיהם היו תוצאה ישירה מעוצמתם הצבאית.67 יתר על כן, קשה להניח שהתוארים 'זונה' ו'בעלת כשפים' שונים זה מזה מבחינת השימוש הספרותי שנעשה בהם, וכפי שדמות הזונה המיוחסת לנינוה מייצגת את התנהגותה השלילית של הזונה, כך גם התואר 'בעלת כשפים' לא מצביע על עשיית כשפים ממש אלא על תכונותיהם השליליות של עושי הכשפים, ויש להתייחס בהקשר הזה להיותה 'בעלת כשפים' כאל דימוי.
ששששנראה שעל כוונתו של הדימוי 'זונה בעלת כשפים' ניתן לעמוד מתוך השימוש שנעשה במושגים הללו בכתובים. עיון כזה מגלה שבכל מקום שבו משתמש הכתוב בדמותה של זונה כדימוי ביקורתי, כוונתו לשקף את כפיות טובתו של עם ישראל ובגידתו באלהים.68 הקבלה מפורשת בין התנהלותה של הזונה ובין בגידת העם באלהים מוצגת אצל הושע: "... וַיּאמֶר ה' אֶל-הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי-זָנה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'" (א' ב). הושע משווה גם את כפיות הטובה של העם כלפי אלהים לכפיות טובה מצידה של זונה: "... וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל ... וַהֲשִׁמּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ-לִי מְאַהֲבָי ... וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאתִי שָׁכְחָה נְאֻם- ה'" (ב' ט-טו).
ששששגם מעשי כישוף שמטרתם לשנות את המציאות באמצעים אסורים מהווים קריאת תיגר על האלהים ומעידים על חוסר נאמנות מצידם של המכשפים כלפי ה'69 כפי שמשתקף בפסוק: "כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי...".70 מתוך כך נמצא שהדימויים 'זונה ובעלת כשפים' משקפים חוסר נאמנות לה'.
ששששעיון בפסוק ד מעלה קושיה לגבי משמעו של התאור המחמיא "טוֹבַת חֵן" שהשתרבב בין התאורים השליליים שמאפיינים את נינוה. הכתובים מלמדים כי ה'חֵן' היא תכונה המוענקת מידי האלהים, כפי שנאמר: "חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ה'" (תהלים,פ"ד יב).71 באמצעות ה'חֵן' המוענק מאלהים עשוי האדם לזכות באמונו, בתמיכתו ואף ברכושו של הזולת (הערה 71 לעיל). מסתבר שחריגותו של התאור הזה בין תכונותיה של נינוה, באה להצביע על הסיבה שבגללה זכתה בדימוי הזונה. אלהים בחר באשור להיות שליחתו להענשת יהודה72 ועל כן העניק לה 'חֵן', כלומר, יכולת השפעה ושליטה על הגויים, אך מלכי אשור ייחסו את כוחם לעצמם, התנשאו על ה' ופגעו בכבודו.73 בדברי הרהב שלהם כלפי האלהים שהעניק להם את ה'חֵן' שנדרש להשגת יעדיהם, מתגלה כפיות טובה כלפי ה' הדומה לכפיות הטובה של האשה המנאפת אצל הושע, שמתנכרת לאיש שהשפיע עליה את כל הטוב ותולה את מקור השפע שלה בזולתו (הושע, ב' ט-טו). שחצנותם של המלכים מטביעה את חותמה על נינוה ומצדיקה את דימויה לזונה "הַמּכֶרֶת גּוֹיִם בִּזְנוּנֶיהָ וּמִשְׁפָּחוֹת בִּכְשָׁפֶיהָ", כלומר, כל פעולותיה של נינוה במסגרת שלטונה בגויים (הערה 65 לעיל) נעשו מתוך התנכרות לה' שהוא מקור כוחה, ועל כך במידה כנגד מידה נגזר עונשה על פי דין זונה כפוית טובה: "הִנְנִי אֵלַיִךְ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְגִלֵּיתִי שׁוּלַיִךְ עַל-פָּנָיִךְ וְהַרְאֵיתִי גוֹיִם
 

 
66. כך מסבירים בולה, הערה 3 לעיל, עמ' יט; אבישור, הערה 3 לעיל, עמ' 81; כוגן, הערה 3 לעיל, עמ' 50.
67. ישעיהו,י' יג,ל"ו ח, ל"ז כד.

68. למשל ירמיהו,ב' כ; יחזקאל, ט"ז ל,לה ועוד.

69. מלאכי, ג' ה; דבה"ב, ל"ג ו, מיכה ה' יא.

70. שמ"א, ט"ו כג, י' קיל, ספר שמואל א', ירושלים 19 81, עמ' קמט.

71. ואישור לכך מובא בבראשית, ל"ט כ"א; שמות, ג' כ"א, י"א ג, י"ב לו; משלי, ג' לד.

72 ראה הערה 24 לעיל.

73. "וְהוּא לֹא-כֵן יְדַמֶּה וּלְבָבוֹ לֹא-כֵן יַחְשׁב כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט...הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלַם וְלַעֲצַבֶּיהָ" (שם,שם ז-יא).
 
 
14
 
 
מַעְרֵךְ וּמַמְלָכוֹת קְלוֹנֵךְ.74 וְהִשְׁלַכְתִּי עָלַיִךְ שִׁקֻּצִים וְנִבַּלְתִּיךְ וְשַׂמְתִּיךְ כְּראִי.75 וְהָיָה כָל-ראַיִךְ יִדּוֹד מִמֵּךְ וְאָמַר שָׁדְּדָה נִינְוֵה מִי יָנוּד לָהּ מֵאַיִן אֲבַקֵּשׁ מְנַחֲמִים לָךְ"76 (ה-ז).
ששששנמצא אם כך, שדימוי הזונה שמסמל חוסר נאמנות מצידו של עם ישראל כלפי ה', תואם את השימוש שנעשה בדימוי הזה גם לגבי אשור. כפיות טובה כזו כלפי ה' היא תופעה חוזרת אצל מלכי אשור77 שיחסם השלילי אליו נזכר גם אצל נחום (א' ט1,יא), ועל היהירות וכפיות הטובה הללו מתכוון אלהים להעניש את אשור.78
ששששהמסקנה שדימוי ה'זוֹנָה בַּעֲלַת כְּשָׁפִים' קשור בחטאי נינוה כלפי ה' ולא כלפי העמים, יוצרת בפרק הפרדה בין חטאיה כלפי בני האדם (א) שעליהם היא נענשת בידי אדם (ב-ג), ובין חטאה כלפי ה' (ד) שמעניש אותה בצורה ישירה: "הִנְנִי אֵלַיִךְ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְגִלֵּיתִי שׁוּלַיִךְ עַל-פָּנָיִךְ וְהַרְאֵיתִי גוֹיִם מַעְרֵךְ..." (ה-ז). האיום הישיר מפי ה' כלפי נינוה (ה), מאשר את המסקנה שדימוי הזונה מתייחס לחטא שמופנה כלפיו, מאחר שפגיעה בכבוד ה' ראוי שתיענה ישירות על ידו.79
ג3. הגמול הצפוי לנינוה (ח-ט)
ששששנקמתו של ה' במלך היא תגובה על הזלזול בכבודו וההתכחשות למעמדו, אך העונש שנבחר עבור אשור נקבע במידה כנגד מידה כדי להבטיח איזון בין האכזריות שבה נהגה כלפי העמים שנכבשו על ידה ובין מה שצפוי לה מיד אויביה. איזון זה מודגם בהקבלה בין הדרך שבה נהגה אשור בנא אמון שנכבשה על ידה80 ובין היחס שתקבל מאויביה לאחר תבוסתה. את ההקבלה שבין נינוה ונא אמון פותח הנביא בדמיון שבין נפילתה של נא אמון בידי האשורים לבין התבוסה הצפויה לנינוה:
ח הֲתֵיטְבִי מִנּא אָמוֹן הַיּשְׁבָה בַּיְארִים מַיִם סָבִיב לָהּ אֲשֶׁר-חֵיל יָם מִיָּם חוֹמָתָהּ.
ט כּוּשׁ עָצְמָה וּמִצְרַיִם וְאֵין קֵצֶה פּוּט וְלוּבִים הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ.
ששששבפסוק ח מפנה הנביא לנינוה שאלה רטורית שמשתמע ממנה כי אין לה יתרון שיבטיח את הגנתה בהשוואה לנא אמון שנכבשה על ידה. כמו נינוה שמאמינה כי החידקל ותעלות המים מסביבה81 יקשו על פלישת אויביה, גם נא אמון ששכנה על הנילוס ותעלותיו סברה שמחסומי המים שבסביבתה יגנו עליה,82 בנוסף לצבאות כוש, מצרים, פוט ולובים שנלחמו עבורה.83
ששששבפסוק ט שבו נמנים הצבאות שהגנו על נא אמון קיים קושי פרשני מאחר שמסיום הפסוק: "בְּעֶזְרָתֵךְ" משתמע לכאורה, כי אותם הצבאות שנלחמו עבור נא אמון סייעו לצבא האשורי.84 אולם מאחר שפסוק ט הוא המשכה של השאלה

 

 
74. הענשת הזונה בחשיפת מערומיה מתוארת בהושע: "פֶּן-אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ" (ב' ה).
75. ניוולה של הזונה בגלוי ולעין כל מתוארת בהושע: "וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ" (שם יב).
76. סופה של הזונה להשאר בודדה מכל יודעיה אף הוא מתואר בהושע: "וְרִדְּפָה אֶת-מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא-תַשִּׂיג אתָם וּבִקְשָׁתַם
וְלֹא תִמְצָא" (שם, ט).
77. ראה הערה 27 לעיל .
78. ראה הערה 26 לעיל.
79. כפי שנעשה בא',יד (סעיף א6), ובב' יד (סעיף ב4ג).
80. נא אמון שבמצרים נכבשה ונהרסה בידי אשורבניפל בשנת 663 לפנה"ס (בולה, הערה 3 לעיל, עמ' כא; אבישור, הערה 3 לעיל,
עמ' 81; כוגן, הערה לעיל 3 עמ' 53).
81. הערה 53 לעיל.
82. בולה, הערה 3 לעיל, עמ' כא.
83. בולה, הערה 3 לעיל , עמ' כב; אבישור, הערה 3 לעיל, עמ' 81; כוגן, הערה 3 לעיל, עמ' 54.
84. פרשנים מיישבים את הקושיה הזו במספר דרכים. יש הסבורים שהנביא משתמש בגוף שני ואומר "בְּעֶזְרָתֵךְ" כי בפסוק זה הוא פונה לנא אמון ולא לנינוה (בולה,לעיל הערה 3, עמ' כב; ר' ישעיהו מטראני, מקראות גדולות, לעיל הערה 7, עמ' 213), אולם לא ברור מה היתרון שיש בפניה ישירה לנא אמון בהקשר הזה. על פי פירוש אחר, בנוסח המקורי של הפסוק נאמר: 'בְּעֶזְרָתָה' ולא
'בְּעֶזְרָתֵךְ' (בעקבות תרגום ה-70, כוגן, הערה 3 לעיל, עמ' 54), אולם פירוש זה אינו פותר את הבעיה אלא מתעלם ממנה.
 
 
15
 
 
הרטורית שתכליתה להציג את הדמיון בגורלן של נינוה ונא אמון (ח), נראה שהסבת הסיוע הצבאי מנא אמון לנינוה בפסוק ט משרתת את אותה מטרה, כשהנביא מסביר לנינוה שגם אם הצבאות שהגנו על נא אמון ילחמו עבורה, גורלה לא יהיה שונה משל נא אמון, וכמוה היא תובס בידי אויביה.85 הסבר כזה לפסוק ט מניח את קיומה של המילית 'גַּם' (='אפילו')86 בראשו של הפסוק: (גַּם) "כּוּשׁ עָצְמָה וּמִצְרַיִם וְאֵין קֵצֶה פּוּט וְלוּבִים הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ", ולמרות שתוספת 'גם' כזו לא מופיעה במפורש, התייחסות לקיומה של 'גַּם' בראש הפסוק אינה מנותקת מן ההקשר, מאחר שתוספת כזו משלבת את הפסוק ברצף רעיוני עם שני הפסוקים הבאים (י,יא), היוצרים אנאפורה המבוססת על ארבע פעמים 'גַּם' שמטרתה, כמו פסוק ח, להציג את הדמיון בגורלן של נינוה ונא אמון:
י "גַּם-הִיא לַגּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי / גַּם עלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ בְּראשׁ כָּל-חוּצוֹת וְעַל-נִכְבַּדֶּיהָ יַדּוּ גוֹרָל וְכָל-גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים.
יא גַּם-אַתְּ תִּשְׁכְּרִי תְּהִי נַעֲלָמָה / גַּם-אַתְּ תְּבַקְשִׁי מָעוֹז מֵאוֹיֵב".
על פי פירוש זה, פסוק ט משתלב כאחד מארבעה פסוקים (ח-יא) המתארים ברצף את הדימיון הבלתי נמנע בגורלן של נינוה ונא אמון.
ששששנראה שבשימוש שעושה הנביא בשאלה רטורית כדי להצביע על חוסר הסיכוי של נינוה להינצל מגורלה של נא אמון (ח), הוא מבקש ללעוג לאשור שהשתמשה בשאלה רטורית למטרה דומה כאשר ביקש רבשקה ללעוג לחזקיהו: "וְעַתָּה הִתְעָרֶב נָא אֶת-אֲדנִי הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶתְּנָה לְךָ אַלְפַּיִם סוּסִים אִם-תּוּכַל לָתֶת לְךָ רכְבִים עֲלֵיהֶם".87 רבשקה שהציע לחזקיהו סיוע דמיוני של אלפיים סוסים, הצמיד את הצעתו לשאלה רטורית88 שהשתמע ממנה כי סיוע כזה יהיה חסר ערך מאחר שאין לחזקיהו די אנשי צבא שירכבו על הסוסים הללו. גם הנביא, כמו רבשקה, מציע לנינוה, צמוד לשאלה הרטורית, סיוע דמיוני של הצבאות שהגנו על נא אמון, כשברוח השאלה הרטורית משתמע מהצעתו כי סיוע כזה לא ייטיב עם נינוה יותר משהיטיב לנא אמון. חיקוי לעגני לשימוש שעושים האשורים בשאלות רטוריות מאפיין את הנביא שכבר לעג למלך אשור בשאלה רטורית אחרת שבה חיקה את הסגנון האשורי: "אַיֵּה מְעוֹן אֲרָיוֹת" (ב' יב, סעיף ב8).

ג4 נינוה לאחר המפלה (י-יג)
ששששבפסוקים י-יא מתאר הנביא את שעתיד להתרחש בנינוה לאחר מפלתה. ההתעללות, הסבל והחרדה שיהיו מנת חלקה ייצרו עבורה מציאות דומה לזו שהיא יצרה בנא אמון כשזו נפלה בידיה. כדי להפגין את החפיפה המוחלטת בין ההתעללות שנינוה תעבור מידי אויביה ובין הדרך שבה נהגו האשורים בנא אמון, מתאר הנביא בפסוק י את גורלה של נא אמון (כשהוא משתמש בלשון עבר), ומוסיף את המילית ' גַּם'89 בראשית הפסוק, כדי להקביל בין גורלה של נא אמון בעבר לזה של נינוה בעתיד: "גַּם-הִיא לַגּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי גַּם עלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ בְּראשׁ כָּל-חוּצוֹת וְעַל-נִכְבַּדֶּיהָ יַדּוּ גוֹרָל וְכָל-גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים"90 (י). בצורה דומה, אם כי מנקודת זמן הפוכה, משווה הנביא את הסבל והחרדה שיהיו מנת חלקה של נינוה

 

 
85. בתאור מתן העזרה בפסוק הזה משתמש הנביא בלשון עבר: "הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ" שעשויה להצביע על כך שמדובר בעזרה שניתנה בעבר, כלומר, לנא אמון, אך צורת העבר 'הָיוּ' עשויה לשמש גם לתאור ההווה, כמו:"כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים" (בראשית, מ"ב יא), או: "וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג" (יחזקאל, ל"ו ד), ומשום כך אין מניעה שמדובר בהצעת עזרה דמיונית לנינוה כהתרחשות עכשווית (ג' ברגשטרסר, דקדוק הלשון העברית, ירושלים תשמ"ב, עמ' (b 350-349).
86. צ' קדרי, הערה 1 לעיל, ערך 'גם' 6, עמ' 160. ראה גם שמואל ב' י"ז יב; רות ב' טו.
87. ישעיהו ל"ו ח, ושם גם בפסוקים ד,י.
88. ע' חכם, ישעיהו ב', ירושלים 1984 עמ' שעו.
89. את ה'גם' בפסוקים י, יא, ניתן להסביר כ'אחד', 'יחד', על פי פירושו של קדרי, הערה 1 לעיל, שם 5. בהקשר הנוכחי היא מעידה על
חבירה לגורל אחד, כמו "וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם" (רות, א' ט; קדרי, שם, שם). ראה גם בולה, הערה 3 לעיל, עמ' ג.
90. שנים מן הפעלים שמתארים את ההתעללות האשורית בנא אמון בפסוק י: 'הָלְכָה', 'רֻתְּקוּ', מוטים בצורת עבר התואם את זמן ההתרחשות, ואילו שני פעלים: 'יְרֻטְּשׁוּ', 'יַדּוּ', מוטים כעתיד, אלא שהדקדוק המקראי מאפשר לראות בצורת העתיד הזו תאור למעשים שהתרחשו בעבר (ג' ברגשטרסר, 'דקדוק הלשון העברית', ירושלים, תשמ'ב, עמ' 354). ראה גם מ' בולה, לעיל הערה 3, עמ'
כב.
 
 
16
 
 
(כשהוא משתמש בלשון עתיד), באמצעות המילית 'גַּם', לחוויותיה של נא אמון לאחר הכיבוש האשורי: "גַּם-אַתְּ תִּשְׁכְּרִי תְּהִי נַעֲלָמָה גַּם-אַתְּ תְּבַקְשִׁי מָעוֹז מֵאוֹיֵב" (יא).
ששששאולם תקוותה של נינוה למצוא מחסה במבצריה (יא3) תתבדה מאחר שאותם מבצרים יתמוטטו בקלות בידי האויב שיפרוץ את שעריה: "כָּל-מִבְצָרַיִךְ תְּאֵנִים עִם-בִּכּוּרִים אִם-יִנּוֹעוּ וְנָפְלוּ עַל-פִּי אוֹכֵל" (יב), וצבאה הכושל לא יצליח למנוע את העלאתם באש: "הִנֵּה עַמֵּךְ נָשִׁים בְּקִרְבֵּךְ לְאיְבַיִךְ פָּתוֹחַ נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי אַרְצֵךְ אָכְלָה אֵשׁ בְּרִיחָיִךְ" (יג).
ששששמאחר שבפסוק י מקביל הנביא באמצעות "גַּם" את סבלה העתידי של נינוה לזה של נא אמון בעבר, ובפסוק יא הוא משווה תוך שימוש ב"גַּם" את חויותיה של נא אמון בעבר לאלה של נינוה בעתיד, מתברר שבכל אחד מן הפסוקים משמשת עיר אחרת כבסיס להשוואה עם העיר השניה, כך שכל פסוק מתייחס לאחת מהן כאל נפגעת ראשית שאליה משווים את גורלה של השניה. נראה שהכיוון המשתנה שממנו מתואר גורלן של נא אמון ונינוה מייצג את התלות ההדדית בקביעת הגורלות הללו. כפי שנינוה אחראית לגורלה המר של נא אמון, כך נא אמון היא הגורם לגורלה של נינוה שנענשת על אכזריותה כלפיה במידה כנגד מידה.

ג5 מעשי הילק ראויים לדינו של ילק (יד-יז)
ששששלאחר שהקביל את מפלתה של נינוה לזו של נא אמון, מתמקד הנביא בתאור אובדנה של העיר. הוא פותח בתאור ההכנות שתעשה נינוה לקראת המצור: "מֵי מָצוֹר שַׁאֲבִי-לָךְ חַזְּקִי מִבְצָרָיִךְ בּאִי בַטִּיט וְרִמְסִי בַחֹמֶר הַחֲזִיקִי מַלְבֵּן" (יד), ועם זאת הוא מודיע כי ההכנות הללו לא ימנעו מן האויב להכחידה באש לאחר שישרוף את שעריה (יג):"שָׁם תּאכְלֵךְ אֵשׁ / תַּכְרִיתֵךְ חֶרֶב / תּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק" (טו3,2,1). מאחר שאין לראות בתאור ההכנות למצור הצעה מעשית מצדו של הנביא להגנה אפשרית מפני האויב, יש לקרוא את רשימת ההכנות הללו בתוספת 'גם' בראשה (כמו בפסוקים ט-יא), כהתנייה המלמדת שגם אם נינוה תנקוט בכל האמצעים המקובלים לקראת המצור לא תוכל להימלט מהמפלה המתוארת בפסוק הבא (טו2,1).
ששששכאמור, הכשלון הצבאי שיוביל לתבוסתה של נינוה הוא אמצעי לענישתה, אבל הדרך שבה תגיע אל קיצה נקבעה במידה כנגד מידה על התנהלותה כלפי העמים שהיו בשליטתה. הסיבה לבחירת העונש (ט2,1), שהוא שריפת העיר וחיסול יושביה: "שָׁם תּאכְלֵךְ אֵשׁ / תַּכְרִיתֵךְ חֶרֶב", מתבררת בטו3: "תּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק" שמנמקת את הסיבה לעונש שתואר בצלע הראשונה.91 ההסבר המקובל לטו3 הוא שה'יֶלֶק' שנזכר בו הוא דימוי לאויב ש'יאכל' את נינוה כמו ילק שמחסל את צמחיית השדה בלי להשאיר שריד,92 ועל פי זה מתארת צלע זו, כמו השתים שקדמו לה, את עונשה של נינוה. אולם אין סיבה שלא לייחס את דימוי הילק בטו3 לנינוה ולא לאויביה, כפי שנעשה בהמשך הפסוק (טו5,4) ובשני הפסוקים שאחריו (טז,יז),93 שבהם מדמה הכתוב את נינוה, מלכה ונציגיה, שרוקנו במעשי ביזה וגזל את משאביהן של הארצות הכבושות94 לילק שמחסל את הצמחיה בשדות. על פי הסבר זה הצלע השלישית "תּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק" משלימה את הצלע הראשונה - "שָׁם תּאכְלֵךְ אֵשׁ" (הערה 91 לעיל), ומסבירה כי האש שנזכרה בטו1 תאכל את נינוה כמו אש שאוכלת ילק95 מאחר שאחת
 

 
91. ראה 'תשלמת חוזרת', מ"צ סגל, מבוא המקרא א', ירושלים תשל"ז, עמ' 66 -67.
92. כך מפרשים בולה, הערה 3 לעיל,עמ' כה; אבישור, הערה 3 לעיל,עמ' 84; רש"י,רד"ק, מקראות גדולות, הערה 7 לעיל, עמ' 214-
215; מלבי"ם, הערה 61 לעיל, עמ' רכז.
93. בפסוק יז נזכרות צורותיו השונות של הארבה: ילק, ארבה, גובי.
94. בפסוקים טז-יז מתאר הנביא את ניצול משאבי המדינות הכבושות בידי 'רוכליה' של נינוה. גם בפרקים הקודמים הזכיר הנביא את ניצולם של העמים שנכבשו בידי אשור ותאר זאת כ'טרף': "וְהִכְרַתִּי מֵאֶרֶץ טַרְפֵּךְ"(ב' יד4) ו"לֹא יָמִישׁ טָרֶף"(ג' א), וכן גם בפרק ב' יג4,3,1, (ראה גם הערה 98 להלן). גם בספר יונה התאפיינה נינוה במעשי עושק, וכאשר החליטו אנשיה
לעשות תשובה הם שבו "מִן-הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם" (ג' ח)..
95. בולה מסביר את ה'אכילה כילק' כפעולתה של החרב שנזכרת בצלע הקודמת (בולה, לעיל הערה 3, עמ' כה), אבל ראוי יותר לראות את ה'אכילה' שבצלע השלישית כהסבר והרחבה של האש ה'אוכלת' שנזכרת בצלע הראשונה, בגלל השיתוף בפועל' תּאכְלֵךְ' המתאר את עונשה של נינוה. השרש 'אכל' מתאר את פעולת האש גם בפסוק יג: "אָכְלָה אֵשׁ בְּרִיחָיִךְ", וכן בא' י2.
 
 
17
 
 
הדרכים המקובלות לחיסול ילק היא ביעור באש.96 בדרך זו מלמדת ט3 כי נגזר על נינוה להיענש באש על שחטאיה דומים למעשי הילק שחיסולו באש.

ג6 ה'כבוד' שנגזר על המלך ונינוה (טו4-יט)
טו5,4 הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק / הִתְכַּבְּדִי כָּאַרְבֶּה.
ששששלאחר שהשווה את התנהלותה של נינוה לדרכו של הילק, פונה הנביא בנימה אירונית אליה ואל מלכה ומציג את העונש הצפוי להם97 לא כגזירת דין אלא כמחווה של כבוד הראוי להם מתוך הוקרה על רום מעמדם שמבוסס, כמובן, על הערכתם העצמית. מאחר שהמלך סבר שיוקרתו ומעלתו מקנים לו זכות לנהוג כילק,98 אומר הנביא כי היחס הראוי לו ולעושי דברו הוא כבוד שתואם את מעמדם כילק: "הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק הִתְכַּבְּדִי כָּאַרְבֶּה".99
ששששבפסוקים טז-יז מפרט הנביא את טיבו של ה'כבוד' הראוי לנציגיה של נינוה שנוהגים כארבה:
טז הִרְבֵּית רכְלַיִךְ מִכּוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם יֶלֶק פָּשַׁט וַיָּעף.
יז מִנְּזָרַיִךְ כָּאַרְבֶּה וְטַפְסְרַיִךְ כְּגוֹב גּוֹבָי הַחוֹנִים בַּגְּדֵרוֹת בְּיוֹם קָרָה שֶׁמֶשׁ זָרְחָה וְנוֹדַד וְלֹא-נוֹדַע מְקוֹמוֹ אַיָּם.
ששששעל פי פסוק טז, הסוחרים האשורים שהיו מפוזרים ברחבי האימפריה בכמויות אדירות כ"כּוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם", עתידים להיעלם כמו ילק שפשט על שדה, חיסל את הצמחיה ונעלם (טז). בפסוק יז הוא מכריז כי גם מקורבי המלך ועוזריו שהתנהלו כארבה:"מִנְּזָרַיִךְ כָּאַרְבֶּה וְטַפְסְרַיִךְ כְּגוֹב גּוֹבָי",100 עתידים להיעלם מבלי להשאיר עקבות. הדרך שבה מתוארת העלמותם של נציגי השלטון ביז5,4,3, משקפת תופעה המאפיינת את הארבה, שבשעות הקרירות של הלילה הוא תקוע במקומו ללא תזוזה ורק עם עליית השמש הוא מתארגן למסע ונעלם מן העין: "הַחוֹנִים בַּגְּדֵרוֹת בְּיוֹם קָרָה שֶׁמֶשׁ זָרְחָה וְנוֹדַד וְלֹא-נוֹדַע מְקוֹמוֹ אַיָּם.101 ההקבלה בין חיסולם של נציגי המלך ובין העלמותו של הארבה עם זריחת השמש ביז4,3, מתקשרת לרעיון המקראי שעם עלות השחר נעלמים הרשעים ממקומם.102
 
 

 
96. י' אהרוני מציג את הביעור באש כאחת מן הדרכים שבהם מחסלים את הילק, שהוא זחל הארבה ('הארבה', יפו התר'פ, עמ' 59-58).
97. בהקשר הזה 'נינוה' מייצגת את נציגי השלטון האשורי ברחבי האימפריה. (כוגן, לעיל הערה 3, עמ' 58. טז-יז). כאמור, עונשו של
המלך חמור משל הממלכה, ועל כן פונה כאן הנביא בנפרד למלך ולנינוה.
98. על התנשאותם של מלכי אשור כלפי העמים הנכבשים שמקנה להם בעיני עצמם זכות לנשל אותם מאוצרותיהם לומדים מדברי ישעיהו:"וְהָיָה כִּי-יְבַצַּע אֲדנָי אֶת-כָּל-מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלָם אֶפְקד עַל-פְּרִי-גדֶל לְבַב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר וְעַל- תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו. כִּי אָמַר בְּכחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּבִּיר יוֹשְׁבִים. וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל-הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נדֵד כָּנָף וּפצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף" (י' יב-יד). בדברים אלה מתאר ישעיהו את
סנחריב, אבל כפי שנזכר לעיל (סע' ב4) גם מלכים נוספים באשור היו שותפים לתחושת התנשאות כזו.
99. שתי הקריאות - "הִתְכַּבֵּד" ו"הִתְכַּבְּדִי" מופנים בהתאמה למלך אשור ולנינוה (כוגן, הערה 3 לעיל, עמ' 58).
100.נוטים לפרש את משמעם של 'מִנְּזָרַיִךְ' ו'טַפְסְרַיִךְ' כבעלי משרות מכובדות באשור שטיבם אינו ברור. (בולה, לעיל הע' 3, עמ' כו).
101.על התופעה הזו כותב אהרוני: "טל הבוקר מקפיאם ומדהימם .... כחם השמש התחילו מחנות הארבה ... להתרומם" (הערה 96 לעיל, עמ' 49-48). את העלמותם של שליחי המלך מרחבי הממלכה כעדות לחיסולה, הזכיר הנביא גם בב' יד:"וְהִכְרַתִּי מֵאֶרֶץ טַרְפֵּךְ וְלֹא- יִשָּׁמַע עוֹד קוֹל מַלְאָכֵכֵה", ודימה שם את הנזקים שעשו שליחי המלך בקרב העמים כ'טרף', שהוא מקביל לעושק ולגזל שמצדיק
את דימוי הילק
102.כמו: "לַבְּקָרִים אַצְמִית כָּל-רִשְׁעֵי-אָרֶץ" (תהלים,ק"א ח), וכן "הֲמִיָּמֶיךָ צִוִּיתָ בּקֶר יִדַּעְתָּ הַשַּׁחַר מְקוֹמוֹ. לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ
רְשָׁעִים מִמֶּנָּה" (איוב, ל"ח יב-יג).
 
18
 
 
ששש'ה'הכבוד' המוענק למלך במעמדו כ'ילק' כולל גם 'מחווה' לאומית וגם אישית. בפסוק יח מתוארת תבוסתו של הצבא האשורי, לאחר שהקצינים והממונים מטעמו של המלך דאגו לרווחתם האישית במקום להכין את הצבא למשימותיו,103 וכתוצאה מכך יתפזר העם המובס והנרדף על ההרים כצאן תועה104: "נָמו105 רעֶיךָ106 מֶלֶךְ אַשּׁוּר יִשְׁכְּנוּ107 אַדִּירֶיךָ108 נָפשׁוּ עַמְּךָ עַל-הֶהָרִים וְאֵין מְקַבֵּץ" (יח). תאור תבוסתו של הצבא מוסיף לנימה האירונית שבה מוצג ה'כבוד' המוענק למלך, על ידי שימוש בביטויים המשרים תחושה של שלווה ונחת כמו: 'נָמו', 'יִשְׁכְּנוּ', 'נָפשׁוּ',109 ורק בצלע האחרונה מתבררת התוצאה הכואבת של אותם תאורים שלווים.
ששששנוסף על אובדן הממלכה והפגיעה בעמו, וכתוספת לעונש שנגזר עליו על זלזול בכבוד ה' (א' יד) ייענש המלך על התעללותו המתמדת בבני האדם. כמו הזונה בעלת החן שלאחר שנפגעה והופקרה ללא הגנה נותרה ללא מנחמים,110 יוותר המלך לבדו בסבלו, ובמקום לזכות באהדה והשתתפות בכאבו, כל מי שישמע על מפלתו יגיב בשמחה: "אֵין כֵּהָה לְשִׁבְרֶךָ נַחְלָה מַכָּתֶךָ כּל שׁמְעֵי שִׁמְעֲךָ תָּקְעוּ כַף עָלֶיךָ". את גזירת הדין הזו מסביר הנביא בשאלה רטורית שמלמדת כי העונש נובע ישירות מן הסבל שגרם המלך לאנשים רבים שלא הצליחו להיחלץ מפגיעתו הקשה והמתמדת: כִּי עַל-מִי לֹא-עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד".111

סוף דבר
ששששאת נבואתו פתח נחום בתאור מידת הדין שבה נוהג ה' באויביו, כשנקודת המוצא לעונש היא קנאת ה' שמתעוררת מול התנהלות סוררת שמחתימה את החוטא כאויב ה'. עמדתו העוינת של אויב ה' מייעדת אותו לעונש מצמית ללא אפשרות תקומה, אם כי ברצון ה', עשוי ביצוע גזר הדין להידחות למועד מאוחר יותר.
ששששבהתאם לדין הזה מתאר נחום את עונשו של מלך אשור, שכמו המלכים שקדמו לו, נאשם בזלזול בכבוד ה' ונחשב לאויבו. חטאם של מלכי אשור לדורותיהם לא נמחה ולא נשכח, ובגזר דינו של המלך הנוכחי נסתם הגולל על התגרותם המתמשכת בה', ומתממשת ההצהרה כי גם כאשר ה' שהוא "אֵל קַנּוֹא וְנקֵם" מעכב את נקמתו, בסופו של דבר "נַקֵּה לֹא יְנַקֶּה".
 

 
103. רשלנותם של קציני הצבא תוארה גם בב' ד-ו.
104. בפרק ב' ב מכונה האויב 'מֵפִיץ': "עָלָה מֵפִיץ עַל-פָּנַיִךְ", לאחר שהוא גורם לפיזור העם במנוסתו (הערה 34 לעיל, סע' ב'1).
105. גם ישעיהו מתאר את התעלמותם של המנהיגים מן העם כ'תנומה', כשהוא מדמה אותם: ל"כְּלָבִים ... הזִים שׁכְבִים אהֲבֵי
לָנוּם" (נ"ו י).
106. 'רועים' הוא דימוי נפוץ למנהיגי העם (ישעיהו, נ"ו יא; יחזקאל, ל"ד ב; זכריה, י' ג ועוד הרבה)
107.השרש 'שכן' מתאר קיום של שאננות ורווחה, כמו שמ"ב, ז' י; ירמיהו, ל"ג טז (קדרי, הערה 1 לעיל, עמ' 1090 (4)).
108.ה'אדירים' הם קציני הצבא (ב',ו)
109.הנביא משתמש בפועל 'נָפשׁוּ' שמתפרש גם כ'נפצו' = התפזרו (כמו שחק=צחק), וגם כ'נחו', 'נרגעו', כמו 'ביום השביעי
שבת וינפש' (שמות ל"א יז).
110. הערות 76,75,74 לעיל.
111.סיום דומה בספר יונה שבו התשובה האפשרית היחידה לשאלתו של אלהים (ד' י-יא) לא מאפשרת להתפשר על המסקנה
שמשתמעת ממנה.
 
19
 

המאמר הועלה לאתר בדצמבר 2020.