בס"ד
 

פרק צ': תפילה למשה בכל 'דור ודור'

 
מטרת המאמר היא הצגת פרק צ' כשילוב יצירותיהם של שני משוררים, שהמאוחר בהם הוסיף את דבריו למזמור המקורי, המיוחס למשה. הערכה זו היא תוצאה של קריאה צמודה ועיון מדוקדק המגלה איפיונים לשוניים, דרכי חשיבה ונושאים הקשורים לתקופות שונות לאורך המקרא.

מבנה המזמור

___מן הכותרת "תְּפִלָּה לְמשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים" לומדים שהמזמור הוא פנית תחנונים לה'.1 גוף המזמור מחולק לארבעה חלקים שענינם הוא ההוויה הלאומית בעבר (א-ד), בהווה (ה-י;יא-יב) וכמשאלה לעתיד (יג-יז):
א. בפסוקים א2-ד משולבים לסרוגין נושא ההגנה האלהית הכוללת את הזכות לעשיית תשובה, עם דברי הלל לנצחיות ה'.
ב. בפסוקים ה-י משתקפת מציאות קשה ומייסרת שבה שרוי העם בימיו של המשורר.
ג. בפסוקים יא-יב מתוארת מבוכת העם שאינו מבין מה גורם לכעס האלהי המחולל את המציאות המרה הזו, ועגמת הנפש על שאינם יודעים מתי יגיע הקץ לסבלם.
ד. בפסוקים יג-יז מתבקש ה' להשיב את חסדו לעם ולשים קץ לפגעי ההווה.

חלק א. כוחה של תשובה (א2)
א2 אֲדנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדר וָדר:
ב בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד-עוֹלָם אַתָּה אֵל:
ג תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד-דַּכָּא וַתּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי-אָדָם:
ד כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה:

א1 ה' 'מעון' לעמו?
(א)
___המשורר פונה לאלהים ומזכיר לו זמנים שבהם הגן על עמו ברצף הדורות כמו בית שסוכך ומגן על יושביו: "אֲדנָי מָעוֹן2 אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדר וָדר" (א2), ומאחר שההגנה האלהית מתוארת בלשון עבר, נראה שהמזמור משקף תקופה שבה חש העם ושאלהים חדל להגן עליו.
___דברי הפתיחה אודות העבר שבו הגן ה' על עמו בצורה קבועה ורציפה "בְּדר וָדר" מעוררים קושיה בדבר טיבה של אותה הגנה. כיצד ניתן לאמר שדורות רבים ברציפות אלהים לא הסיר את הגנתו מעליהם, בשעה שכתובי המקרא מעידים שלאורך כל תולדותיו נתנסה העם גם בכשלונות ותבוסות מול אויביו.3 לכן, ההתייחסות לפסוק "אֲדנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ" כאל מצב ריאלי שבו אלהים הגן על עמו וסוכך עליהם "בְּדר וָדר", מחייבת הבהרה בדבר טיבה של ה'הגנה האלהית', שמבחינת המשורר לא נפגמה גם כאשר העם נחל מידי פעם מפלה מול אויביו.
_____________________________________________________________________________________
1. מתוך ההקשרים שבהם נזכרת ה'תְּפִלָּה' בכתובים משתמע שזו פניה לה' בלשון תחנונים (מל"א, ח' לח, מט;תהלים, קמ"ב א-ב ועוד).
2. 'מעון' הוא הבית שמעניק לאדם הגנה ובטחון, כדברי המאמר 'ביתו של אדם הוא מבצרו'. במשמעות דומה מופיע 'מעון' במזמור ע"א, שם מבקש המשורר מה' שיהיה לו 'לְצוּר מָעוֹן' ויגן עליו מפני אויביו (ג). כך מסביר חכם את הפסוק: "כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶך" (תהלים,צ"א ט), ע' חכם,תהלים ב', ירושלים 1981, עמ' קעד. משמעות דומה ל'מעון' עולה מדברי הרהב של אנשי ירושלים, המשוכנעים כי לא יאונה להם כל רע מן הבבלים הצרים על העיר: "מִי-יֵחַת עָלֵינוּ וּמִי יָבוֹא בִּמְעוֹנוֹתֵינו?" (ירמיהו,כ"א יג). כזה הוא גם פירושם של רש"י, רד"ק ור' ישעיה מטראני. תהלים, מקראות גדולות הכתר, ירושלים 2003,עמ' 71-70;

.B.D.B מסביר 'מעון': 'מחסה המעניק הגנה', ערך 'עון' - 'מעון' 1.
C.A. BRIGGS, F. BROWN, S.R. DRIVER, HEBREW AND ENGLISH LEXICON OF THE OLD TESTAMENT, oxford 1979, p.733
3. שופטים, ג' ח-ט; שמ"א, ד'; מלכ"ב, י"ג ג; דבה"ב, י"ב א-ד ועוד.

 
- 1 -
 
___בירור קושיה זו מצריך עיון בסיפורי המלחמות שבהן נתנסה העם מראשיתו, הן במלחמות שהסתיימו בנצחונו והן באלו שבהן הובס בידי אויביו, כדי לבחון האם אותן תבוסות פוגמות בתפיסת ההגנה האלהית שעליה מדבר המשורר.
עיון בכתובים העוסקים במלחמות ישראל מלמד שכדי להתגבר על אויביו נדרש העם למלא שני תנאים. הראשון שבהם היא המחויבות לקחת חלק פעיל במאמץ המלחמתי, גם כשתבוסת האויב היתה מובטחת מראש4 ואפילו כשהנצחון התרחש בדרך נסית (יהושע, י' יא). למרות שתרומתו הצבאית של העם בקרבות השתנתה על פי יכולותיו עד שלעתים היתה זו תרומה סמלית בלבד,5 כל נצחון היה תוצאה של שיתוף פעולה בינו ובין האלהים.
___תנאי נוסף לנצחון בקרב היה הבעת אמון בה' וציפיה לעזרתו.6 תנאי זה נשמע במפורש בדברי הנזיפה של ישעיהו לאחז: "אִם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ"7 (ז' ט), ודומה לכך בדברי יהושפט: "הַאֲמִינוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ" (דבה"ב, כ' כ).8 יוצא מכך שחוסר אמון מצדו של העם בה' ובכוחו להצילם פגם בתנאי חיוני לנצחון בקרב,9 ומשהשתבש מערך הכוחות הנדרש באשמת העם לא ניתן לתלות את התבוסה במחדל אלהי.10 הראייה שבמקרים כאלה התבוסה לא אירעה בגלל הפקרת העם בידי האלהים, מוצאת אישור מכך שלאחר התבוסה כאשר העם עשה תשובה וביקש את עזרת ה', התקיים התנאי הנדרש לנצחון והעם התגבר על אויביו (שופטים,ג' ט-י, טו, ועוד). מסתבר אם כך שהזכות לעשיית תשובה מרחיבה את תחום ההגנה האלהית מאחר שהיא מגוננת על העם לא רק מפני אויביו, אלא גם מן הנזק שגרם לעצמו בחטאיו. מנקודת מבט זו יש לכלול בהגנה האלהית בְּדר וָדר שאותה מזכיר המשורר, גם את הזכות לעשיית תשובה שהשיבה לעם את הגנת ה' לאחר שהובס בקרב בגלל חטאיו. חיזוק למסקנה שהגנת ה' בפסוק א כוללת את הזכות לעשיית תשובה נמצא בפסוק ג שמצטט את דברי האלהים לגבי כוחה של התשובה בהשבת חסדו לעם.
___מתוך כך נראה שהמשורר מצפה שאלהים יגן על העם מאחר שעשה תשובה.

_____________________________________________________________________________________
4. יהושע,א' ג; ח' יח- כד; שופטים,א' ב-כ; ד',ז,יד; ז' טו, ועוד.
5. למשל, במלחמת עמלק, העם שזה מקרוב יצא ממצרים לא ידע להלחם, ובכל זאת חויב להשתתף בקרב שהוכרע על ידי הרמת ידיו של משה (שמות,י"ז ח-יג). כך גם בחציית ים סוף, משה חויב להיות שותף לפתיחת הים ולסגירתו על ידי הרמת המטה (שם,י"ד טז).
6. במדבר, כ"א ב-ג; יהושע, ב' כד; שופטים, י"א ל-לא; מלכ"ב, י"ג ד-ה; דבה"ב, כ' ג-יב, כב-כה; ל"ב ז-ח, ועוד.

7. חכם מסביר פסוק זה: "אם אתם לא תאמינו לנבואותי ולאזהרותי שלא לירא מפני ארם ואפרים ולא לבקש את עזרת מלך אשור, לא יהא לכם קיום ועמידה איתנה ונאמנה אלא תפלו". ע' חכם, ספר ישעיהו, ירושלים תשמ"ד, עמ' פ-פא. כך מפרש גם רד"ק, ישעיהו, מקראות גדולות הכתר, ירושלים 1996, עמ' 54; בדרך זו גם מתורגם הפסוק בת"י: "אם לא תהימנון במלי נביא ארי לא תתקימון". שם,שם.

8. סיפורו של אסא מלך יהודה ממחיש את התלות בין יחס העם לאלהים ובין ההגנה האלהית המוענקת לו (דבה"ב,י"ד-ט"ז). בתחילת מלכותו מתוודע אסא באמצעות נביא להדדיות הקשר שבין העם ואלהים: "ה' עִמָּכֶם בִּהְיוֹתְכֶם עִמּוֹ וְאִם-תִּדְרְשֻׁהוּ יִמָּצֵא לָכֶם וְאִם-תַּעַזְבֻהוּ יַעֲזב אֶתְכֶם" (שם,ט"ו ב2), ותוצאותיה של ההדדיות הזו מתגלות באירועים לאורך תקופת מלכותו. באמצעות אסא לומדים על ערכה של הבעת אמון בה' לקבלת סיוע בקרב (שם,י"ד י-יא) ועל כוחה של התשובה להשבת החסד האלהי (שם,ט"ו ג-ד). תוצאותיה השליליות של ההדדיות הזו מבחינתו של אסא מתגלות כאשר במקום לפנות אל ה' הוא מבקש את עזרתו של מלך ארם, ובתגובה ננזף בידי הנביא על שהחמיץ נצחון על מלך ארם: "בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל-מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל ה' אֱלֹהֶיךָ עַל-כֵּן נִמְלַט חֵיל מֶלֶךְ- אֲרָם מִיָּדֶךָ" (שם,ט"ז ס). מסקנות דומות לגבי יחסי העם ואלהים ותוצאותיהם בשדה הקרב, עולות מסיפורי יהואחז (מלכ"ב, י"ג
א-ה), רחבעם (דבה"ב, י"ב א-ו) ועוד.
9. כאשר המרגלים ששלח משה הביעו חוסר אמון ביכולת ה' להתגבר על תושבי הארץ והדביקו בחוסר האמון הזה את שאר העם, לא ניתן היה לנצח באמצעותם במלחמת כיבושה של כנען, ונגזר עליהם למות במדבר.

10. לעתים אלהים נמנע מלהושיע את העם לא בגלל התנהגותו באותו קרב, אלא כמיצוי דין על חטאים של חוסר ציות בעבר. (במדבר, י"ד מא- מה; יהושע, ז' ד-יב; שמ"א, ג' יא- יד, כ"ח יח-יט). כך שלמרות חיוניותם של שני התנאים שנימנו כאן, אין בהם די.

 
- 2 -
 
--______א2 התשובה והחנינה (ג)
___בפסוק ב מחליף המשורר נושא ומהלל את ה' על נצחיות קיומו: "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד-עוֹלָם אַתָּה אֵל", אולם בפסוק ג הוא חוזר לנושא הראשון שעסק בהגנה האלהית הכוללת את זכות התשובה, ומצטט את דברי אלהים שקרא לעם לעשות תשובה כדי להיחלץ מתוצאותיו הקשות של החטא: "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד-דַּכָּא וַתּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי-אָדָם".11 ניתן לדייק בהבנת המסר שבפסוק ג מתוך הפרטים הבאים:
___'אֱנוֹשׁ' - המושג 'אֱנוֹשׁ' מתאר יישות פגיעה וחסרת אונים12 שבדרך כלל ניתן לזהותה כאחת משלוש אפשרויות: 1. אדם ידוע מהקשרו של הפסוק, כמו: "וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי"13 (תהלים,נ"ה יד). 2. כלל בני האדם, כמו בפסוק: "מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ" (שם,ח' ה). 3. קבוצת אנשים הכלולים במסגרת חברתית משותפת, למשל הגויים המתנכלים לעם ישראל: "קוּמָה ה' אַל-יָעז אֱנוֹשׁ ... יֵדְעוּ גוֹיִם אֱנוֹשׁ הֵמָּה סֶּלָה"14 (שם,ט' כ-כא). מאחר שבמזמור שלפנינו המושג 'אֱנוֹשׁ' קשור ביחסי ה' ועמו, נראה שיש לפרשו על פי האפשרות השלישית, והוא מוסב על עם ישראל שנענש על חטאיו והתדרדר עקב כך לשפל המתואר כ"עַד-דַּכָּא".
___'בְנֵי-אָדָם' - "בְנֵי-אָדָם" הנזכרים בצלע המשלימה של התקבולת, הם הנמענים שאליהם מופנית הקריאה לעשות תשובה כדי לתקן את מצבו של ה'אֱנוֹשׁ', כך שה'אֱנוֹשׁ' ו'בְנֵי-אָדָם' חד הם. ההקבלה שבין ה'אֱנוֹשׁ' ו'בְנֵי-אָדָם' אינה פוגמת בקביעה ש'אֱנוֹשׁ' מכוון לעם ישראל, מאחר שגם הכינוי 'בְנֵי-אָדָם' מייצג בהקשרים שונים את עם ישראל.15
___'תָּשֵׁב'; 'שׁוּבוּ' - שתי הטיותיו של השרש 'שוב' בשתי צלעות התקבולת אינן קשורות ב'שיבה' שהיא חזרה לנקודת המוצא, אלא יציאה ממקום אחד כדי להגיע למקום אחר. כמו בפסוק "יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה" (תהלים,ט' יח), שאותו מסביר חכם: "יש לשון 'שיבה' שאינו חזרה אל המקום אשר היה שם, אלא יציאה ממקומו ופניה ללכת אל מקום אחר".16 כך שהתאור "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד-דַּכָּא" מלמד על הוצאת העם מחיי שאננות שהובילוהו לחטא, והבאתו למצב של דַּכָּא, והקריאה "שׁוּבוּ בְנֵי-אָדָם" בצלע השניה מכוונת להשיב את העם מדרכו הרעה לעבודת ה'.
___'דַּכָּא' - המושג 'דַּכָּא' מתברר מתוך ישעיהו,נ"ז טו, כמצב שבו האדם קרוב לאובדן עקב יסוריו הרבים: "כִּי- כה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת-דַּכָּא וּשְׁפַל-רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים".
___'עַד-דַּכָּא' - התוספת 'עַד' בצירוף 'עַד-דַּכָּא', מורה על מצב קיומי, כמו ביהושע,י"ז יד: "וַאֲנִי עַם-רָב עַד אֲשֶׁר-עַד-כּה
בֵּרֲכַנִי ה'"
.17
__________________________________________________________________________________
11. בדרך זו מסביר רש"י את פסוק ג: "מביא אתה ייסורין על האדם עד שאתה מחזירו להיות תשוש כח וקרוב למות, ותאמר לו בייסוריו שובו בני אדם מדרכיכם הרעים", לעיל הערה 2, עמ' 70.
12. כמו ב"אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו ..." (תהלים, ק"ג טו); "וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבָדְתָּ" (איוב, י"ד יט); "אַף כִּי-אֱנוֹשׁ רִמָּה" (שם, כ"ה ו).
13. אמנם בדרך כלל נוטים פרשנים לראות בתאור 'אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי' הצהרה בדבר שוויון במעמד ורעות בין המשורר ואויבו, אך הסבר חיובי כזה ל'אנוש' הוא חריג. לעומת זאת חכם מציג אפשרות אחרת להסביר את 'אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי' ואומר: "יש בכינוי 'אנוש' רמז לחולשה, וכונת המשורר לומר לאויבו: "כל החולשות האנושיות שמצויות בי מצויות גם בך, ואין אתה רשאי ללעג לי, כי אין
אתה טוב ממני". ע' חכם, תהלים א',ירושלים תשל"ט,עמ' שכא.
14. וכך גם "הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְראשֵׁנוּ ..." (תהלים, ס"ו יב).

15. זיהויו של עם ישראל כ'אָדָם' מופיע לא פעם בכתובים, כמו: "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי, אָדָם אַתֶּם" (יחזקאל,ל' לא) , וכן "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ" (מיכה,ו' ח), וכן ויקרא,י"ח ה; ישעיהו,כ"ט יט, ועוד.
במזמור ס"ו מתאר המשורר את הישועות שעשה ה' לעמו, ואומר שהאירועים מעוררי ההתפעלות שהתרחשו לעם ישראל הם חסד שנעשה עם "בְנֵי אָדָם": "לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים נוֹרָא עֲלִילָה עַל-בְּנֵי אָדָם". בדומה לכך גם במזמור ק"ז מכונים בני ישראל - "בְנֵי אָדָם" (ח,טו,כא,ל).
16. לעיל הערה 13, עמ' לח. דוגמא נוספת מביא חכם מאיוב, א' כא: "עָרם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרם אָשׁוּב שָׁמָּה", ואומר: "אין שיבה זו חזרה אל המקום שממנו בא, אלא יציאה מן המקום שאליו נכנס, ודומה לו: "כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא" (קהלת, ה' יד). ע' חכם, ספר איוב, ירושלים תש"ל, עמ' יא.
17. וכן בישעיהו,מ"ז ז: "וַתּאמְרִי לְעוֹלָם אֶהְיֶה גְבָרֶת עַד לֹא-שַׂמְתְּ אֵלֶּה עַל-לִבֵּךְ לֹא זָכַרְתְּ אַחֲרִיתָהּ".
 
- 3 -
 
___נמצא שפסוק ג מלמד שגם כאשר אלהים מכביד את עונשו של העם עד למצב של 'דַּכָּא', הוא מעניק להם פתח הצלה
בעשיית תשובה על ידי עזיבת דרך החטא ושיבה אליו: "וַתּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי-אָדָם".18

א
3 אינסופיותו של הזמן האלהי (ב,ד)
___לאחר הצגת רעיון התשובה בפסוק ג, חוזר פסוק ד לנושא אינסופיותו של הזמן האלהי שנזכר לראשונה בפסוק ב. אך לא כמו בפסוק ב שבו הוצגה נצחיותו של האלהים כהוויה ראשונית במציאות הקוסמית: "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד-עוֹלָם אַתָּה אֵל",19 פסוק ד מלמד על נצחיות ה' מתוך השוואה לזמן כפי שהוא נתפס במושגים אנושיים: "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה". עיון בפרטי הפסוק מלמד שכל משך זמן, ארוך ככל שיהיה על פי מושגי האדם, הוא חסר משמעות מבחינת הזמן האלהי האינסופי:
___"אֶלֶף שָׁנִים" שבפסוק אינם משך זמן שניתן למדידה, אלא פרק זמן ארוך שהאדם מתקשה לראות את קיצו,20 והכוונה היא שכל משך זמן במושגים אנושיים, גם אם מפליגים באורכו, נחשב אצל האלהים "כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבר". אין בהשוואת 'אלף שנים' ל'יום' אלהי, כדי לאמר ש'יום' אלהי אחד נמתח כמו אלף שנים אצל בני האדם, מאחר שהשוואה כזו פוגמת ברעיון נצחיות האל. הגדרת זמן אלהי כ'יום', ארוך ככל שיהיה, מציג אותו כזמן קצוב שסופו להתכלות, בעוד שזמנו של הקב"ה הוא אינסופי, אינו משתנה, אינו מתכלה ואין בו הבחנה בין עבר הווה ועתיד. ואכן פסוק ד אינו משווה את 'אֶלֶף שָׁנִים' ל'יוֹם' סתמי אלא ל'יוֹם אֶתְמוֹל', וכדי לדייק בכוונת הפסוק יש לבקש את המשתמע מן ההשוואה של "אֶלֶף שָׁנִים" ל'יוֹם אֶתְמוֹל'.
___בעוד ש'יום' שהוא משך זמן ממשי, וכל קנה מידה שנייחס לו קוצב את זמנו של האלהים, 'יוֹם אֶתְמוֹל' הוא זמן שאינו קיים, נעלם ואיננו, אינו מעלה ואינו מוריד, חסר משמעות כמו 'שלג דאשתקד'. בספר איוב אומר בלדד: "כִּי-תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי-אָרֶץ" (ח' ט), וכוונתו היא שחיי האדם חולפים במהירות כצל, ועם מותו, הופכים חייו להיות כמו ה'אתמול', חסרי חשיבות שלא משאירים עקבות. על פי זה, מסביר פסוק ד שתקופת זמן ארוכה ככל שניתן במושגי האדם – 'אֶלֶף שָׁנִים', אינה משאירה כל רושם בתוך אינסופיותו של הזמן האלהי, שהרי היא כמו ה'אתמול' שחלף מבלי להשאיר עקבות. יתר על כן, הכתוב אינו מסתפק בדימוי ל'יוֹם אֶתְמוֹל', אלא מקפיד ומוסיף "כִּי יַעֲבר", כדי להדגיש שכל משך זמן במושגים אנושיים הוא חסר ערך מבחינת האינסוף האלהי, כפי שמשתמע מן השרש 'עבר' בפסוק: "וַיַּעֲבר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ וָאֲבַקְשֵׁהוּ וְלֹא נִמְצָא" (תהלים,ל"ז לו).21
___איפיון נוסף של הזמן האלהי בפסוק ד מגדיר אותו "אַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה". האשמורה היא חלק מן הלילה שבו מוטלת על השומר משימת ההשגחה על המחנה. והיא נמשכת כרבע או שליש מן הלילה. בדרך כלל רואים בה דימוי שמטרתו לשפר את ההשוואה שבין 'אלף השנים' ל'יום אתמול', בכך שבעיני האלהים 'אלף השנים' הם כ'אַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה' שהיא קצרה מן היום.22 אולם גם השוואה זו מחטיאה את רעיון אינסופיותו של האלהים, מאחר שכל התייחסות לאינסוף במושגים
_____________________________________________________________________________________
18. על הפסוק מישעיהו שצוטט לעיל (נ"ז טו), אומר חכם כי ה'דַּכָּא' זוכה לשיקום לאחר שעשה תשובה: "לאחר שקבלו את ענשם וחזרו בתשובה אני מסלק את יסוריהם". ע' חכם, ישעיהו ב', ירושלים תשמ"ד, עמ' תריא.
19. מאחר ש'אֵל' הוא מושג המייצג כח (בראשית,ל"א כט; יחזקאל,ל"א יא, ל"ב כא), נראה שהשימוש במושג 'אֵל' בהקשר הזה בא

20. כפי שמסביר ראב"ע את המושג 'אלף' בדברים, ז' ט: "... שׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאהֲבָיו וּלְשׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר", ואומר: "וטעם אלף עד אין קץ". ראב"ע, ספר דברים, תורת חיים, ירושלים 1993, עמ' סה, ושם בהערה 27 נאמר: "בא כאן כמספר להפלגה, הזמן הארוך ביותר". שימוש סמלי כזה במושג 'אלף' נעשה גם בתהלים, קי"ט עב: "טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" ועוד.

21. כך גם בירמיהו, י"ג כד: "וַאֲפִיצֵם כְּקַשׁ עוֹבֵר לְרוּחַ מִדְבָּר", וכן בתהלים, קמ"ד ד: "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" ועוד.

22. חכם מסביר: "עדיף לומר שאלף שנים בעיניך כאשמורה בלילה, שהיא קצרה הרבה מיום אחד", לעיל הע' 2, עמ' קסב. כזה הוא גם פירושיהם של רש"י, רד"ק, לעיל הע' 2, שם. כך מסביר גם הופמן, תהלים ב', עולם התנ"ך, תל אביב 1997, עמ' 88.

 
- 4 -
 
של זמן קצוב, בכל אורך שהוא, יוצרת קנה מידה לאמוד בו את זמנו של ה'. מכאן שאין לראות ב'אשמורה' התייחסות לאורכה של האשמורה אלא לתכליתה, בהיותה זמן המיועד לשמירה והשגחה, והצמדתה לנושא נצחיות האל שבתחילת הפסוק באה להוסיף כי הזמן האלהי האינסופי משמש אותו כ'אשמורה', שבה הוא משגיח על המתרחש בארץ.23
___נמצא שחלקו הראשון של המזמור (א-ד) כולל שני נושאים: א. תשובה שמובילה לחנינה ומרחיבה בכך את תחום ההגנה האלהית (א,ג); ב. נצחיות קיומו של האלהים (ב,ד). לכל אחד מן הנושאים הללו מוקדשים שני פסוקים, ולמרות שניתן היה לצפות ששני פסוקים שענינם אחד יובאו ברצף, נמצא שכל נושא מפוצל על ידי משנהו, כך שנוצר מבנה מסורג המורכב משני צמדים כשכל אחד מהם כולל את שני הנושאים שבקטע.

א
4 נצחיות ה' כנימוק לזרוז החנינה
___צירופו של רעיון נצחיות ה' לבקשת החנינה מאלהים, הוא צירוף משמעותי שמופיע גם בכתובים אחרים. הקשר שבין החנינה ובין נצחיות האל נוצר על בסיס ההבטחה האלהית שתקופת העונש שנגזר על העם היא לעולם זמנית וחולפת, כמו בפסוק: "... כִּי-חָסִיד אֲנִי נְאֻם-ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם"24 (ירמיהו,ג' יב2). מאחר שהגבלת תקופת העונש הופכת את משך העונש כמו כל זמן קצוב, לחסר משמעות לגבי הוויתו האינסופית של האלהים, משתמש המשורר בטענת נצחיותו של ה' כנימוק לקיצור תקופת העונש ולהחשת החנינה הצפויה בכל מקרה.25

א
5 סיכום חלק א
___לאחר שבפתח דבריו הזכיר המשורר את ההגנה שהעניק אלהים לעמו בעבר2), הוא מזכיר את הקריאה האלהית שעודדה אותם לעשות תשובה כדי להיחלץ מיסוריו של העונש (ג). פתיחה זו עשויה ללמד שהמזמור נכתב בתקופה שבה העם התנסה בסבל רב מבלי שנמצא לו פתח הצלה באמצעות תשובה. כדי לזרז את מתן החנינה האלהית מזכיר המשורר לאלהים את אינסופיות קיומו, מאחר שהארכת תקופת העונש או קיצורה, כמו כל משך זמן שניתן למדידה במושגים אנושיים, אינו מעלה ואינו מוריד לגביו מאומה26 (ב,ד). בקשת החנינה והתייחסות לנצחיות קיומו של האלהים מובאות
____________________________________________________________________________________
23. ה'ו' המחוברת ל'אשמורה', היא 'ו' הקשורה ל'פיסקאות נסיבתיות', שתפקידן ללמד על מצב המתקיים לגבי הנושא המרכזי בפסוק, כמו; "עִיר וּמִגְדָּל וְראשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" .B.D.B, לעיל הערה 2, ערך 'ו', עמ' 253, סעיף K. רעיון ההשגחה האלהית משתלב בנושא הפרק שעוסק בתוצאותיה של ההשגחה הזו על גורלו של העם - כמו הדרישה לעשיית תשובה בפסוק ג, והתייחסות לחטאיהם בפסוק ח: "שַׁתָּה עֲוֹנתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ".
24. וכן: "...נשֵׂא עָוֹן וְעבֵר עַל- פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא-הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ ..." (מיכה,ז' יח); וגם תהלים,ק"ג ט.

25. השילוב בין שלושת הגורמים: א. נצחיות ה'; ב. זמניות העונש; ג. הענקת החנינה בעקבות עשיית תשובה, קיים אצל ישעיהו (נ"ז טו-יח), בנבואה הפותחת בתאור נצחיות ה': "כִּי- כה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שׁכֵן עַד ..." (טו), ממשיכה בהצהרה בדבר זמניות העונש: "כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף..." (טז), ומסתיימת בהבטחת חנינה לאחר עשיית תשובה: "בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ הַסְתֵּר וְאֶקְצף וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ. דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו" (יז-יח)
קשר דומה בין נצחיות האל, זמניות העונש וזרוז החנינה קיים באיכה: "אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדר וָדוֹר. לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְארֶךְ יָמִים. הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (ה' יט-כא). פסוק יט מצהיר על נצחיות ה', ופסוק כ הוא שאלה רטורית 'האם לנצח תשכחנו...'? שאלה זו דומה לשאלה שנשאלה בימי ירמיהו: "הֲיִנְטוֹר לְעוֹלָם אִם-יִשְׁמר לָנֶצַח" (ירמיהו,ג' ה). החלפת ה'לָמָּה' בפסוק כ בשאלה 'האם?', מתאפשרת לאור השימוש ב'למה?' במשמעות של 'האם?' בכתובים רבים, כמו: במדבר,י"ד ג, כ"א ה;תהלים, י' א: מ"ב י, ועוד. התשובה לשאלה שבפסוק כ כמו לשאלה בירמיהו היא תשובה שלילית, כלומר, כעסו של האלהים לא נמשך לנצח (כפי שאומר ירמיהו במפורש כתשובה לשאלה דומה בג' יב), ומאחר שהזמן שנקצב לעונש הוא חסר חשיבות בתוך האינסוף האלהי שנזכר בפסוק יט, מוצא גם בעל המגילה לנכון לבקש מה' לזרז את החנינה לעמו: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (כא)).
26. קשר בין נצחיות האלהים ובין היחס הסלחני כלפי האדם עולה גם מדברי איוב, הטוען, שלו היה קיומו של האלהים מוגבל בזמן כמו חיי האדם, ניתן היה להצדיק את החומרה שבה הוא בוחן את האדם ומעניש אותו: "הֲכִימֵי אֱנוֹשׁ יָמֶיךָ אִם-שְׁנוֹתֶיךָ כִּימֵי גָבֶר. כִּי-תְבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי וּלְחַטָּאתִי תִדְרוֹשׁ..." (י' ה-ו). מכלל ה'הן' שבדברי איוב משתמע ה'לאו', שקובע כי קיומו האינסופי של האלהים מאפשר את סלחנותו כלפי האדם: "הֲלֹא-מְעַט יָמַי וַחֲדָל וְשִׁית מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה מְּעָט" (שם כ
).
 
- 5 -
 
בשני צמדים כשבכל אחד מהם מוצגים שני הנושאים מנקודת מבט שונה – בצמד הראשון מוצגת ההגנה האלהית על העם בצורה כוללנית 2) ונצחיותו של ה' מתוארת בהקשר הקוסמי (ב). בצמד השני חוזר המשורר על אותם נושאים אולם הפעם מנקודת מבט מעשית שתשרת את מטרתו. בנושא הראשון הוא מזכיר לאלהים את הבטחתו שעשיית תשובה תבטל את גזירת העונש (ג), ואת נצחיות ה' הוא מזכיר כדי לזרז את החנינה, מאחר שכל משך זמן שניתן למדידה במושגים אנושיים הוא חסר משמעות לגבי ההוויה האלהית הנצחית (ד).

חלק ב. המציאות המייסרת (ה-י)
ה זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף:
ו בַּבּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ:
ז כִּי-כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ:
ח שַׁתָּה עֲוֹנתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ:
ט כִּי כָל-יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ- הֶגֶה:
י יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה:

ב
1. נחיתותו האנושית של העם (ה-י)
___בחלקו השני של המזמור מעלה המשורר נושאים דומים לאלו שבחלקו הראשון, אלא שהפעם הוא משתמש באותם נושאים לתאור מציאות הפכית לזו שבפסוקים הקודמים. נושא א: יחסי ה' ועמו - בעוד שבחלק הראשון מתואר חסד האלהים שהגן על עמו בְּדר וָדר, בחלק השני מתוארת מציאות שבה אלהים דן את העם בחומרה רבה ומתוך עוינות (ז-ט). נושא ב: הזמן כערך נמדד - בחלק הראשון מתוארת נצחיותו של האלהים (ב,ד), ובחלק השני מתלונן המשורר על המהירות שבה מגיעים חיי האדם לקיצם (ה,ו,י). נושא ג: ערכיותו של הזמן - שלא כמו הזמן האלהי שמשמש למעקב ושליטה בכל ההתרחשויות ביקום כ"אַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה" (ד), חיי האדם הם חסרי תוכן ממשי וחולפים מבלי להשאיר את רישומם במציאות (ה,י). נראה שתכליתה של ההשוואה הניגודית בין חלק א' וב' היא לעורר את רחמי ה' על העם שלוקה במגבלות אנושיות, ועל כן זכאי למחילה על הפגמים שנמצאו בהתנהגותו.

ב
2.קיצם המהיר וריקנותם של חיי האדם (ה-ו)
___להמחשת מיעוט ימי חייו של האדם וחוסר המשמעות שבקיומו, משתמש המשורר בשלוש מטאפורות ודימוי אחד: "זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף" (ה). המשורר משווה את חיי האדם לשינה, מאחר שכמו בשינה שבה האדם אינו מותיר חותם ממשי במציאות, כך גם עצם קיומו אינו משאיר את רישומו בה. באמצעות השרש 'זרם' משווה המשורר את מהלכם של חיי האדם למים שזורמים במהירות לסוף מסלולם31: "זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ" 1). ההקבלה המטאפורית שבין ה'שינה' ל'חיי האדם' נמשכת באותם שדות סמנטים, כשהמשורר משווה את ה'בּקֶר' ששם קץ לשנת הלילה ל'מוות' ששם קץ לחיי האדם: "בַּבּקֶר32 כֶּחָצִיר יַחֲלֹף" (ה). האדם שחייו מסתיימים 'בַּבּקֶר' נמשל ל'חָצִיר', מאחר שהמהירות שבה באים חייו לקיצם דומה לקמילתו המהירה של החציר. מתוך התייחסות למטאפורה שבפסוק ה, מתוארת בפסוק ו קמילתו המהירה של החציר: "בַּבּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ".33
__________________________________________________________________________________
31. כמו בפסוקים: "כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים" (ישעיהו, כ"ח ב), ו"זֶרֶם מַיִם עָבָר" (חבקוק, ג' י).
32. למרות שה'בוקר' משמש בדרך כלל לתאור התחלה חדשה וישועה בחסד ה' (ישעיהו,י"ז יא; תהלים,ל' ו; איוב,י"א יז), ישועתם של
הצדיקים מחייבת את חיסולם של הרשעים, ועל כן ה'בוקר' שהוא זמן הגאולה וההתחדשות של הצדיקים, הוא גם הזמן שבו מגיע קיצם של הרשעים, כמו: "לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה בְּטֶרֶם בּקֶר אֵינֶנּוּ" (ישעיהו,י"ז יד), וכן:"לַבְּקָרִים אַצְמִית כָּל-רִשְׁעֵי- אָרֶץ" (תהלים,ק"א ח), וגם איוב, ל"ח יב-יג. בדרך זו רומז המשורר שאלהים נוהג בעמו כברשעים, כי על כן ה'בּקֶר' שם קץ לחייהם שחלפו מתוך מצוקת הרדיפה של הכעס האלהי.
33. ה'בּקֶר' שבפסוק ו אינו תאור מטאפורי כמו בפסוק הקודם, אלא משמש במשמעו הלשוני הפשוט לתאור המהירות שבה מתייבש החציר. תאורים נוספים לקמילתו המהירה של החציר בתהלים: "כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ" (ל"ז ב); וכן "אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה, כֵּן יָצִיץ. כִּי רוּחַ עָבְרָה-בּוֹ וְאֵינֶנּוּ ..." (ק"ג טו-טז); וגם שם,קכ"ט ו, ישעיהו, ל"ז כז, מ' ו,ח; איוב, ח' יב.

 
- 6 -
 
ב3. מקור הסבל - קפדנותו היתרה של האלהים (ז-ט)
___בפסוקים ז-ט מתואר סבלו של העם במציאות שנגזרה עליו בידי אלהים שעוקב אחריהם ללא הרף34 ומעניש אותם בכעס גדול על חטאיהם הגלויים והסמויים: "שַׁתָּה עֲוֹנתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ"35 (ח). המשורר מלין על שתקופת החיים הקצרה שנקצבה להם מתכלה בזעם אלהי: "כִּי36-כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ" (ז) וכן: "כִּי כָל-יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ- הֶגֶה37 (ט). הקשר שעושה המשורר בין חטאי העם ובין יסוריו (ח), מסביר את געגועיו לתקופה שבה ההגנה האלהית כללה גם את זכות התשובה (א,ג), ומחזק את ההערכה שהתפילה הנוכחית משקפת מציאות שבה אלהים לא שם לב למעשי התשובה שלהם.

ב
4. חזרה על הרעיונות מפסוקים ה-ו (י)
___פסוק י שמסיים את חלקו השני של המזמור חוזר על שני הנושאים שנזכרו בתחילתו (ה-ו), שהם: 1. המהירות שבה חולפים חיי האדם. 2. חוסר המשמעות של הקיום האנושי. אולם לא כמו בפסוקים ה-ו שבהם הוצגו הרעיונות הללו בצורה מטאפורית: (1) "זְרַמְתָּם", "בַּבּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף"; (2) "שֵׁנָה יִהְיוּ", בפסוק י הם מפורשים וברורים: 1. על קוצר ימי חייו של האדם הוא אומר: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרת שְׁמוֹנִים שָׁנָה"; "כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה"; 2. על חוסר המשמעות שבקיום האנושי הוא אומר: "וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן".38

ב
5. המבנה הכיאסטי
___פסוקים ה-י שתוחמים את חלקו השני של המזמור ועוסקים בהנהגתו המייסרת של אלהים, יוצרים מבנה כיאסטי שבו פסוקי המסגרת ה-ו, י, מתארים את קוצר ימיו של האדם ואת חוסר המשמעות של קיומו. פסוקים ז,ט, מתארים את סבלו של העם בגלל קפדנותו של אלהים כלפיהם. בפסוק המרכזי (ח) מתלונן המשורר על תשומת הלב היתרה שאלהים מעניק לחטאיהם, תשומת לב שלילית שגורמת למציאות הקשה שמתוארת במבנה הכיאסטי שמקיף אותו.

________________________________________________________________________________
34. גם איוב מלין על כך שבתקופת החיים הקצרה שנקצבה לו, אלהים בוחן אותו ללא הרף ומעניש אותו על חטאיו: "מָאַסְתִּי לֹא-לְעֹלָם אֶחְיֶה, חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי-הֶבֶל יָמָי, מָה-אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּך... וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים, תִּבְחָנֶנּו ... וּמֶה, לֹא- תִשָּׂא פִשְׁעִי... ְתַעֲבִיר אֶת-עֲוֹנִי" (ז' טז-כא). וכך גם שם, י"ד א-ג. המעקב האלהי המתמיד אחר מעשי האדם מתקשר לפסוק ד שבו הסביר המשורר שאינסופיותו של הזמן האלהי משמשת אותו כ"אַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה", להשגחה ולבקורת על המתרחש בארץ.
35. כך מפרש חכם את פסוק ח, לעיל הע' 2, עמ' קסד.

36. ה"כִּי" הפותחת את פסוקים ז,ט, משמשת לאישור וחיזוק. ראה צ' קדרי, מילון העברית המקראית, רמת גן 2006, עמ' 502 ,סע' א.2.

37. ה'הֶגֶה', הוא צליל הקול היוצא מן הפה (איוב,ל"ז ב). חכם מסביר את הדימוי ל'הֶגֶה' שבפסוק הזה בחוסר המשמעות של חייהם החולפים: "שאין ממש וענין קיים בכל חיי האדם. ואפילו חי שנים רבות, כמו שאין ממש בהגה היוצא מן הפה ונעלם ואובד". לעיל הע' 2, עמ' קסד.
38. "וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן" - "רָהְבָּם" – ה'רהב' הוא 'גאווה'. א' אבניאון,'המילון האנציקלופדי של המקרא', ראשל"צ 2003,עמ' 629. כך גם פירושו של חכם לתהלים,מ' ה:"אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר-שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא-פָנָה אֶל-רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב". ע' חכם,תהלים א,ירושלים 1979, עמ' רל. כוונת ה'רהב' בפסוק זה הם ההישגים שהאדם מתגאה בהם. ה'עָמָל' הוא צרה וצער כמו בירמיהו, כ' יח: "לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן...", וכך מסביר חכם את משמעו של ה'עמל' בתהלים,כ"ה יח:"רְאֵה- עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטּאותָי". שם, עמ' קלח, וכן באיוב, ז' ג: "וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ-לִי". 'עָמָל' הוא גם 'דברי הבל' כמו בקהלת, ד' ו:"טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ". משמעו של ה'אָוֶן' הוא 'אסון' ו'צרה' כמו בפסוק: "כִּי-יָמִיטוּ עָלַי אָוֶן וּבְאַף יִשְׂטְמוּנִי" (תהלים, נ"ה ד). ה'אָוֶן' הוא גם דבר אפסי וחסר ערך כמו בישעיהו, מ"א כט: "הֵן כֻּלָּם אָוֶן אֶפֶס מַעֲשֵׂיהֶם רוּחַ וָתֹהוּ נִסְכֵּיהֶם" כל הפירושים הללו מאשרים שכוונת הפסוק היא שגם ההישגים הגדולים שבהם מתפאר האדם, הם חסרי ערך ומלווים סבל וצער.

 
- 7 -
 
המבנה הכיאסטי של חלק ב'
קיצור ימי חייו של האדם ואפסות קיומו
ה זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף: _____________י יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרת שְׁמוֹנִים שָׁנָה
ו בַּבּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ: _______________________וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה:


הזעם האלהי מכלה את חייהם
ז כִּי-כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ: ____________________ט כִּי כָל-יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ- הֶגֶה:

אלהים מתמקד בחטאיהם
ח שַׁתָּה עֲוֹנתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ:


חלק ג. מצוקת חוסר הידיעה (יא-יב)
יא מִי-יוֹדֵעַ עז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ:
יב לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה:
___לסבל הגשמי שבו שרוי העם בגלל כעסו של האלהים (ה-י), נלווית תחושת מבוכה וחוסר אונים על שאינם יודעים את הסיבה לכעס הזה (יא-יב): "מִי-יוֹדֵעַ עז39 אַפֶּךָ", מאחר שבניגוד לכל הגיון, ככל שהם מממשים יותר את יראת ה' שלהם, כעסו של ה' עליהם מתגבר: "וּכְיִרְאָתְךָ40 עֶבְרָתֶךָ". טענה זו מבססת את ההערכה שאלהים אינו מתייחס למעשי התשובה של העם. במצב כזה של מבוכה וחוסר אונים מבקש המשורר מאלהים שלפחות יידע אותם בדבר משך הזמן שנקצב לסבלם ובכך יעניק להם אופק של תקווה, יחכים אותם ויקל עליהם לשאת את הסבל הבלתי נמנע: "לִמְנוֹת יָמֵינוּ41 כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה".42

___________________________________________________________________________________________________
39. 'עֻזּוֹ' של אלהים כתאור לכעס וענישה מופיע גם בעזרא: "יַד-אֱלֹהֵינוּ עַל-כָּל-מְבַקְשָׁיו לְטוֹבָה וְעֻזּוֹ וְאַפּוֹ עַל כָּל-עזְבָיו" (ח' כב).
40. ה'ו' ב"וּכְיִרְאָתְךָ" אינה 'ו' החיבור. אלא 'ו' המציגה תנאי למצב הנדון, במשמעות של 'הואיל ו...' או 'מאחר ש...'; B.D.B ערך ו',k עמוד 253, לעיל הערה 2. בפסוק הנוכחי ה'ו' מציגה תלות בין חוסר ההגיון במשפט האלוהי: "וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ" ובין מבוכת העם שאינו מבין את סיבת הסבל: "מִי-יוֹדֵעַ עז אַפֶּךָ".

41. הכוונה עד מתי ימשך הסבל הנוכחי. הידיעה שזמנו של הסבל הולך ומתקצר עשויה לעודד אותם בזמן ההמתנה. שאלה דומה נשמעת גם בכתובים אחרים שבהם מבקשים הסובלים לדעת מתי יבוא הקץ לסבלם (תהלים, ל"ט ה, ע"ד י, פ' ה; זכריה, א' יב). יש פעמים בהם נאמר מראש משך הזמן שבו ימשך הסבל, למשל בבראשית, ט"ו יג , ישעיהו, כ"ג טו- יז, ירמיהו, כ"ה יא. חבקוק, שאינו מציין את משך הזמן שנקצב לשעבוד הבבלי, מבטיח מתוך רצון לנחם, כי קיים קץ לשעבוד והוא יגיע בעתו: "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם-יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה- לוֹ כִּי-בא יָבא לֹא יְאַחֵר" (ב' ג).

42. בשירת האזינו אומר משה כי הכרת הדרך שבה מוביל ה' את עמו היא מעלתו של החכם: "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם" (דברים, ל"ב כט). א' מירסקי, ספר דברים,ירושלים תשס"א, עמ' תסא. גם דניאל קושר את ידיעת קיצם של היסורים: "עַד- מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת" (י"ב ו), למעלתם של אנשי חכמה: "וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ" (שם י). ש' הכהן, י' קיל, דניאל, ירושלים תשנ"ד , עמ' רצט,שב.

 
- 8 -
 
חלק ד. משאלת החנינה (יג-יז).
יג שׁוּבָה ה' עַד-מָתָי וְהִנָּחֵם עַל-עֲבָדֶיךָ:
יד שַׂבְּעֵנוּ בַבּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל-יָמֵינוּ:
טו שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה:
טז יֵרָאֶה אֶל- עֲבָדֶיךָ פָּעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל-בְּנֵיהֶם:
יז וִיהִי נעַם אֲדנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:
___בחלקו האחרון של המזמור מבקש המשורר מאלהים לשוב בו מיחסו השלילי לעם: "שׁוּבָה ה'" ולזרז את החנינה: "עַד-מָתָי וְהִנָּחֵם עַל-עֲבָדֶיךָ". בבקשה "שׁוּבָה ה'" מהדהדת קריאתו של האלהים אל העם: "שׁוּבוּ בְנֵי-אָדָם" שנזכרה בחלקו הראשון של המזמור (ג), ונראה שבאמצעות פנייה זו מבקש המשורר מאלהים לקיים את מה שהוא עצמו דרש בזמנו מן העם. את החנינה המיוחלת רואה המשורר כמציאות הפוכה לזו שבהווה, כשכל התופעות שגרמו לסבל תמצאנה בה את תיקונן. את סדרת ה'תיקונים' הוא מציג בסדר מקביל לזה שבו הוצגו ה'קלקולים' בהווה:

___________________
תיקונה של המציאות בעקבות החנינה
_________המציאות בהווה ________________________המציאות לאחר החנינה

_______________________1. היפוך משמעו של ה'בּקֶר'
ה._____ "בַּבּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף".________________ יד1.____ "שַׂבְּעֵנוּ בַבּקֶר חַסְדֶּךָ".
ה'בּקֶר' הוא הזמן שבו החיים באים לקיצם._________ ה'בּקֶר' הוא הזמן שבו ישפיע ה' את חסדו עליהם.

__________________________2. תחושת העם
ז.___ "כִּי-כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ". _________יד2. ____"וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל-יָמֵינוּ".
חייהם חולפים בבהלה בגלל הכעס האלהי. ________________חיי העם מלאים שמחה ורינה.

______________________
3. נושא המכיל את שני הטורים
_________________
הקבלה בין תקופת הסבל בהווה ובין השמחה בעתיד
___________________טו. "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ / שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה"

_________________________
4. ההתרשמות מן העם
ח. "שַׁתָּה עֲוֹנתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ"._______טז. "יֵרָאֶה אֶל- עֲבָדֶיךָ פָּעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל-בְּנֵיהֶם".
התרשמות בלתי פוסקת מחטאיהם. __________________החסד האלהי שישרה עליהם יהיה גלוי לעין כל.

_________________________5. איכות החיים
ט. "כִּי כָל-יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ ..." ________________יז1. "וִיהִי נעַם אֲדנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ"
הכעס האלהי מלווה אותם כל ימיהם __________________אלהים ישפיע עליהם את חסדו

________________________6. המשמעות הקיומית
י2. "... וְרָהְבָּם עָמָל כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה"._____________יז2. "וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ".43
חייהם חסרי הערך חולפים מבלי להשאיר עקבות. ____________מעשי ידיהם יהיו בעלי ערך ממשי.


___________________________________________________________________________________
43. חכם מסביר את "וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ" כהנאה ממעשה ידינו, ואת "וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ": 'שמעשה ידינו יתקיים בזכות עצמו גם בלעדינו, ולאחר שהאדם יזכה להינות מפרי עמלו בחייו, יזכה להורישו לבניו'. לעיל הע' 2, עמ' קסח.
 
- 9 -
 
חלק ה'. הכותרת1)

א
1 תְּפִלָּה לְמשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים

ה1 ___הזיקה למשה

___מכל שנאמר עד כה נמצא שארבעת חלקי המזמור יוצרים תבנית מגובשת מבחינה רעיונית, הנפתחת בתאור העבר שבו ה' הגן על העם ומחל על חטאיהם כשעשו תשובה. חלק ב' מתאר את המציאות המייסרת בימיו של המשורר תוך הצגתה בנתונים הפוכים לאלו שהובאו בחלק הקודם. החלק השלישי מעצים את סבלו של העם על שאינו מבין מה ה' דורש ממנו ואינו יודע מתי יגיע קץ לסבלו. החלק הרביעי הוא בקשה מאלהים להשיבם למציאות מתוקנת, שיסודותיה ופרטיה הפוכים לאלה שמאפיינים את המציאות הקשה שבחלק השני.
___מבנה מגובש כזה של המזמור מעורר קושיה לגבי הכותרת שמייחסת את חיבורו למשה, מאחר שמשתי סיבות לפחות44 חלקים ב' וג' (ה-יב) אינם קשורים למשה ותקופתו: א. אין בתקופתו של משה משבר ביחסים שבין ה' לישראל כפי שמתואר בחלקים אלה. ב. בהיותו בן שמונים הוציא משה את ישראל ממצרים, ולא ניתן לייחס לו את הנאמר בפסוק י: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרת שְׁמוֹנִים שָׁנָה".
___פרשנים מצביעים על קירבה בין משה והמזמור על בסיס קשרים לשוניים ורעיונות מקבילים בין המזמור ובין שתי שירות שאמר משה לפני מותו, שירת האזינו (דברים,ל"ב) והברכה לשבטים45 (שם, ל"ג). עיון צמוד במזמור מגלה כי אכן יש בשנים מתוך ארבעת חלקיו (א',ד') קשרים לשוניים ורעיוניים משמעותיים לסגנונו ומסריו של משה. גם אם נניח שחלק מן ההקבלות הללו הוא תוצאה של שימוש שגרתי בביטויים מקובלים, הכמות המצטברת של אותם קשרים (לפחות הקבלה אחת בכל פסוק) עשויה לתמוך בהערכה שלא מדובר בתופעה מקרית. יתר על כן, העובדה שבחלקים ב',ג', של המזמור אין מאפיינים מקבילים לדברי משה, לא בנושאים ולא בניסוח הלשוני,46 מקשה על ההנחה שההקבלות הקיימות בשני חלקי המזמור האחרים הן אקראיות. לו היו ההקבלות הללו תוצאה של שימוש שכיח במילים רווחות, או רצון לדמות את סגנונו של המזמור לזה של משה, ניתן היה לצפות שתופעה זו תימצא גם בחלקיו האחרים של המזמור. על כן, בצד הסברות שתועלנה על בסיס הקשרים שבין החלקים א',ד', ובין דברי משה, יש להתייחס לשאלה מדוע חלקים ב',ג', חסרים את המאפיינים הללו.

_________ה2 ___ההקבלות הלשוניות והרעיוניות לדברי משה - בחלק א' (א-ד) ובחלק ד' (יג-יז)
____________התאורים שבמזמור ______________________ההקבלות בדברי משה

1. השימוש ב'מעון' כתאור מטאפורי להגנה שה' מעניק לעמו נמצא רק בפרקי תהלים (3 פעמים) ובדברים ל"ג, כז, ובכך הוא מייחד את סגנונו של משה.
________ א "אֲדנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ" __________________"מְענָה אֱלֹהֵי קֶדֶם" (דברים,ל"ג כז)
________________________________________________________________________________
44. סיבה נוספת תוצג להלן, בסעיף ה3.
45. הופמן מציג בהקשר לכך את הקשרים הלשוניים הבאים: "אֲדנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ" (א) כנגד "מְענָה אֱלֹהֵי קֶדֶם" (דברים, ל"ג כז). כמו כן הוא מציין שצורת הנסמך "יְמוֹת" בפסוק "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ" (טו), באה רק עוד פעם אחת במקרא, בשירת האזינו:"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם" (שם,ל"ב ז), וכן במקביל ל"וְהִנָּחֵם עַל-עֲבָדֶיךָ" (יג) נאמר בשירת האזינו:"עַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם" (שם, ל"ב לו). לעיל הע' 22, עמ' 87; חכם משווה את בקשת הרחמים על העם במזמור: "שׁוּבָה ה' עַד-מָתָי וְהִנָּחֵם עַל-עֲבָדֶיךָ", לתחינתו של משה להצלת העם לאחר חטא העגל:"שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (שמות, ל"ב יב2). לעיל הע' 2, עמ' קסט.

46. ביטויים משמעותיים למסרים שבחלקים הללו, כמו: זרם, שנה, חציר, חלף, מלל, יבש, רהב, עמל, און ,חיש, גז, עוף, עברה, מנה, קיימים בספרי מקרא אחרים, אך חלקם לא נמצא כלל בספרי התורה ולחלקם יש בה רק מקבילה אחת או שתים, כך שהשימוש בהם לא מאפיין את סגנונו של משה. לעומת זאת ביטויים ופעלים הרווחים בתורה וקיימים גם בחלקים אלה, כמו: כלה, בהל, שתה, פנה, אף, חמה, עוון, נגד, פנים, נמצאים בכתובים רבים ואינם מאפיינים את סגנונו של משה דווקא. ראה להלן הערה 49.

 
- 10 -
 
________________2. השימוש בצירוף 'בְּדר וָדר' לתאור רצף הדורות.47
א "בְּדר וָדר" ________________________________________"בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" (שם,ל"ב ז)

_________________3. השימוש בשרש 'ילד' כמטאפורה למעשה הבריאה.
ב "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ" __________________________________"צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" (שם,ל"ב יח)

______________________4. שימוש ב'חלל' בתקבולת נרדפת ל'ילד'.
ב "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ / וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל" _________________"צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי / וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ" (שם,ל"ב יח)

______5. שימוש בשרש 'שוב' לא כתאור של חזרה למקום קודם אלא כמעבר ממקום אחד למקום אחר.
ג "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד-דַּכָּא"_________________________________+ "וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל-מַדְוֵה מִצְרַיִם" (שם,כ"ח ס)

__________________________6. שימוש במושג 'אנוש'48
ג "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד-דַּכָּא" __________________________________"אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם" (שם,ל"ב כו)

________________________7. התניית החנינה בעשיית
תשובה
ג "וַתּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי-אָדָם" ______________________________"וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקלוֹ ...
________________________________________________וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ ...
" (שם,ל' ב-ג)

_____________________8. 'אלף' כמספר המייצג כמות גדולה ביותר.
ד "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ" _________________________________"אֵיכָה יִרְדּף אֶחָד אֶלֶף" (שם,ל"ב ל)

__________________9. הקריאה לאלהים ל'שוב' מיחסו הקשה כלפי עמו.
יג1 "שׁוּבָה ה' עַד-מָתָי"_____________________ "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (שמות,ל"ב יא-יד).

____________________10. בקשה לחון את העם שהם עבדי ה'
יג2 "וְהִנָּחֵם עַל-עֲבָדֶיךָ" ______________________________"וְעַל- עֲבָדָיו יִתְנֶחָם" (דברים,ל"ב לו)

_____11. השימוש בצורת סמיכות 'ימוֹת' מופיע רק עוד פעם אחת במקרא, בשירת האזינו.
טו "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ" _______________________________"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם" (שם,ל"ב ז)

_
12. האיזון שמבקש המשורר בין שנות הרעה לשנות הטובה, מזכיר את האיזון ביחסו המשתנה של האלהים כלפי העם אצל משה:
טו "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ / שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה" ________"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם
_____________________________________כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם" (שם,כ"ח סג)

_______________13. החסד שאלהים משפיע על עמו יהיה גלוי לעין כל
טז "יֵרָאֶה אֶל- עֲבָדֶיךָ פָּעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל-בְּנֵיהֶם"_______ "וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ ..." (שם,כ"ח י)

____________14. החסד האלהי שישרה על העם יוביל להצלחה במעשי ידיהם:
יז "וִיהִי נעַם אֲדנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ _____________"...יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת-הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכל מִשְׁלַח יָדֶךָ
כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ"_______________________ ... וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יָדֶךָ"
(שם,כ"ח ג-יב)

_____________________________________________________________________________________
47. השימוש בצירוף דר וָדר אמנם מופיע 18 פעמים בתהילים, אך בתוך שאר ספרי המקרא הוא נמצא רק 5 פעמים בישעיהו, פעמיים ביואל, ופעם אחת בשירת האזינו,בירמיהו, משלי, איכה, אסתר, היותו של משה אחד מן המעטים שמשתמש בצירוף כזה עשויה לקשור אותו למזמור צ'. על הריבוי היחסי בספר ישעיהו ראה להלן סעיף ה6
48. מתוך 42 הפעמים שבהם מופיע המושג 'אנוש' במקרא, הוא נמצא 31 פעמים בספרות החכמה, 8 פעמים בישעיהו, פעם אחת בירמיהו, בדבה"י, ובשירת האזינו. בגלל חריגותו של המושג הזה בספרי התורה ובנבואה ניתן לראות בו מושג הקשור לסגנונו של משה שהשתמש בו בשירת האזינו. על הריבוי היחסי אצל ישעיהו ראה להלן סעיף ה
6.

 
- 11 -
 
ה3 ___המזמור המקוצר
___נראה שהגיוון הלשוני במזמור מאפשר את חלוקתו לשתי יחידות שנבדלות זו מזו באיפיונן הלשוני. יחידה אחת (חלקים א',ד') מאופיינת בביטויים ומושגים הקיימים בלשונו של משה, ובכך תואמת לכותרת שמייחסת לו את המזמור, והשניה (חלקים ב',ג') מאופיינת באוצר מילים שמשמש בעיקר בכתובים הקשורים לתקופות מאוחרות יותר.49
___חריגותם הלשונית של חלקים ב',ג', והעדר התאמה בין הנושאים המובאים בהם ובין תקופת משה (ראה סעיף ה1), מעלה אפשרות שחלקים אלה לא נכללו בחיבור המקורי של המזמור, אלא צורפו אליו בתקופה שבה רווחו המילים שמייחדות אותם. מצד שני, הקשר העניני שבין חלק ב' וחלקים א',50 ד',51 עשוי לתמוך באפשרות שחלקים ב', ג', הם אכן מגופו של המזמור המקורי. כדי לקבוע אם אמנם שני חלקים אלה, על אף השתלבותם בנושאי המזמור, אינם שייכים למזמור המקורי, יש להשוות את המזמור בצורתו הנוכחית לגירסה שמתקבלת בלעדיהם.
___מתברר שהוצאת החלקים ב' וג' מגירסתו הנוכחית של המזמור, לא רק שאינה פוגמת במבנהו ובגיבוש מסריו אלא חושפת מזמור מעוצב מבחינה מבנית ומאורגן מבחינה ענינית בשלמות סימטרית של מבנה כיאסטי. ואם די היה בקשר עניני שבין חלק ב' לחלקים א', ד', כדי להניח את שייכותו ליצירה המקורית, על אחת כמה וכמה יש בכוחה של תבנית מתוכננת המקיפה את כל המזמור המקוצר, לשמש ראייה שמדובר בגירסה מקורית, שצירופם של חלקים ב' וג' פגם במבנה הכיאסטי שלה.
המבנה הכיאסטי של המזמור המקוצר (חלקים א',ד')
___________תאור המצוקה בחלק א' ______________________________בקשת החנינה בחלק ד'
_____בפסוק הפותח אומר המשורר "אֲדנָי מָעוֹן" ובפסוק המסיים הוא מבקש את "נעַם אֲדנָי". חכם52 מצביע על הקשר שבין 'מעון' ל'נעם' ואומר כי ה"נעַם" בפסוק יז רומז באמצעות שיכול אותיות ל"מָעוֹן" שבפסוק א, ומאחר שלשניהם צמודה לשון אדנות "סיים המשורר במעין מה שפתח". מתוך כך יש לראות את פסוק יז כהשבת החסד האלהי שחסרונו מתואר בפסוק א.
____א2 "אֲדנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ"____________________________ יז "וִיהִי נעַם אֲדנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ"

כפי שבעבר נמשך החסד האלהי במשך דורות, כך מתבקש ה' במסגרת החנינה להעניק את חסדו גם לדורות ההמשך.
___א3 "בְּדר וָדר"_______________________________ טז "יֵרָאֶה אֶל- עֲבָדֶיךָ פָּעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל-בְּנֵיהֶם"

רעיון נצחיות ה' כגורם מזרז חנינה מצורף במחזוריות מידי שני נושאים.
ב "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד-עוֹלָם אַתָּה אֵל"

כדי לפצות על הסבל הממושך מתבקש ה' להקביל את שמחת החנינה למשך זמנו של הסבל.
_____ג1 "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד-דַּכָּא" _____________________יד "שַׂבְּעֵנוּ בַבּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל-יָמֵינוּ"
____________________________________________טו "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה"

במקביל לקריאת התשובה שהפנה ה' לעם - פונה המשורר לה' שישוב מכעסו עליהם.
_____ג2 "וַתּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי-אָדָם"__________________________ יג "שׁוּבָה ה' עַד-מָתָי וְהִנָּחֵם עַל-עֲבָדֶיךָ"

לאחר שני נושאים נוספים נזכרת שוב נצחיות ה' - כגורם מזרז חנינה.
ד "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה"
____________________________________________________________________________________
49. השימוש המצטבר של המילים המשמעותיות בחלק ב' כמו זרם, שנה, חציר, חלף, מלל, יבש, רהב, עמל, און, חיש, גז, עוף, עברה, בספרי התורה כולל עשרים פעמים בלבד - כשמתוכן עשר פעמים בספר בראשית, ועשר נוספות פזורות בויקרא, במדבר, ודברים. לעומת זאת, גדולה שכיחותן של מילים אלה בספרי אמ"ת: תהלים (89) איוב (48), משלי (31). בשאר ספרי הכתובים הן מופיעות שלשים ושבע פעמים (מתוכן ה'עמל' מופיע 20 פעמים בקהלת). בנביאים אחרונים הן נפוצות במידה רבה אצל ישעיהו (66), ולאחריו - יחזקאל (20), ירמיהו (12). בכל ספרי תרי עשר 48 פעמים, וכן 24 פעמים בכל ספרי נביאים ראשונים.
50. ראה לעיל סעיף ב1. 51. ראה לעיל חלק ד'. 52. לעיל הערה 2, עמ' קסז.

 
- 12 -
 
ה4 ___המזמור כתפילת פרידה
____לאור ההערכה שהמזמור מורכב משתי יחידות שנבדלות זו מזו באוצרות לשון שונים שמעידים על פער הזמנים שבין חיבורן, ניתן להניח שבמתכונתו הנוכחית הוא מורכב מיצירותיהם של שני מחברים. אמנם הכותרת מייחסת את המזמור למשה אך כפי שנאמר קביעה זו מעוררת קושיות, ששתים מהן הועלו בסעיף ה1, והמבנה הסימטרי-כיאסטי של המזמור המקוצר מחזק את העמדה שחלקים ב' וג' אינם מגוף המזמור המקורי אלא צורפו אליו לאחר זמן.53
____מאחר שכך, נראה שיש לייחס למשה רק את חיבורו של המזמור המקוצר, קביעה שנתמכת בהקבלות הלשוניות והרעיוניות בינו ובין לשונו ומסריו של משה כפי שהוצגו לעיל.54 לדעת חכם55 משה נשא את התפילה שבמזמור לאחר שברך את העם לפני מותו. חכם מבסס מסקנה זו על הקבלה בין התואר 'אִישׁ-הָאֱלֹהִים' המיוחס למשה כאשר ברך את העם (דברים,ל"א ג) ובין תאורו כ'אִישׁ-הָאֱלֹהִים' בכותרת המזמור: "שבכל התורה כלה אין משה רבנו מכנה 'אִישׁ-הָאֱלֹהִים' כי אם פעם אחת בלבד – בפתיחה לברכה אשר ברך וגם כי משה אמר את המזמור לאחר שסיים את ברכתו לבני ישראל".
____מסקנתו של חכם כי משה נשא את התפילה לאחר דברי הפרידה שלו מן העם, תואמת את דרכי פעולתו של משה כמתווך דו צדדי בין העם ואלהים. מידי פעם, כאשר נגזר על העם עונש חמור נהג משה לפנות אל האלהים בבקשת חנינה עבורם, והיה סומך את בקשתו על החסדים שה' העתיר עליהם בעבר. כך עשה לאחר מעשה העגל (שמות,ל"ב יא-יג), וכך גם בעקבות חטא המרגלים (במדבר,י"ד יג-יט).
____דברי הפרידה של משה מן העם לפני מותו, כללו בהוראת אלהים גם מידע בדבר חטאים שהם עתידים לחטוא והעונש הכבד שצפוי להם עקב כך (דברים,ל"א טז-כב). משה העביר לעם את המידע הזה פעמיים, פעם כהטפה אישית (שם, כז-כט) ופעם על פי הוראת אלהים בשירת האזינו (שם,ל"ב א-מג). רק לאחר מכן העניק את ברכתו לשבטים (שם,ל"ג א-כה), וחתם אותה בדברי שבח לאלהים על ההגנה שהוא מספק לעמו לאורך הדורות (שם,ל"ג כו-כט). נראה שבשלב הזה, לאור התחזית הקודרת על העונש שצפוי להם, פנה משה, כמנהגו, אל האלהים בתפילה שבה ביקש חנינה שתשרת את העם בבוא העת, תוך הזכרת חסדיו עמהם בעבר. החסד האלהי שמזכיר משה בתפילתו היא ההגנה שאלהים העניק להם "בְּדר וָדר". בנושא זה שבו נפתחת תפילת משה מהדהדים דברי הפרידה שלו מן העם שבהם שיבח את ההגנה האלהית המתמדת עליהם. פרט לנושא המשותף קיים קשר לשוני בין סיום דבריו לעם שבהם כינה את ההגנה האלהית "מְענָה אֱלֹהֵי קֶדֶם" (שם,שם,כז), ובין התפילה שבה הוא אומר "אֲדנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ". מאחר שמשה הועיד את התפילה לשימוש עתידי, הוא מתאר את ההגנה האלהית בלשון עבר שתתאים לנקודת הזמן שבו תדרש החנינה. כך שבשני מאמרי הפרידה של משה, מהעם (שם, ל"ג כו-כט) ומאלהים (מזמור צ'), הוא ממשיך לפעול כפי שעשה כל ימיו, כמתווך דו צדדי.

ה
5 התוספת
____נראה שבמשך דורות נשמר המזמור במסורת הלאומית בצורתו המקורית, כתפילה שנשא משה לפני מותו כדי שתשרת את העם בכל עת שיזדקק לה. משהגיעה תקופה שבה שקע העם לשפל קיומי שניתן להגדירו כ'עַד-דַּכָּא', פנה המשורר, תוך התייחסות למציאות הכואבת שבימיו, אל האלהים בבקשת החנינה בתקווה שבזכותו של משה יבוא קץ לסבלם. על מנת שלא לנצל את התפילה עבור אירוע חד פעמי אלא להשאיר אותה, כפי שנועדה להיות, אמצעי תיווך יעיל בין העם ואלהים לכשתידרש בכל דור ודור, תאר המשורר במרכז המזמור (חלקים ב', ג') את מצוקת דורו ללא סממנים הסטוריים מפורשים,56והטמיע את התוספת בתפילה המקורית על ידי הצמדות לנושאים שהעלה משה בתפילתו.57
____________________________________________________________________________________
53. אם נקדים את חיבורם של חלקים ב',ג' לתפילת משה, הם יהיו חסרי משמעות מאחר שגיבושו הלאומי והדתי של העם החל רק בימי משה.
54. ראה סעיף ה2.

55. לעיל הע' 2, עמ' קס.

56. הופמן עמד על אופיה הכוללני של המצוקה הלאומית, ואומר "הכותב נוקט לשון רבים לאורך המזמור כולו, ולכאורה לפנינו תחינת ציבור ... אולם מיהו ציבור זה... ולא ברור מהי המצוקה הנרמזת. אין גם בקשה לנקמה באויבים, ואף לא אלה שגרמו לשנות הרעה. כל התכונות הללו אינן עולו בקנה אחד עם המקובל במזמורי קינת הציבור". לעיל הערה 46, עמ' 87.
57. כפי שמופגן בגיבושו העניני והמבני של המזמור (סעיף ה1).

 
- 13 -
 
ה6 ____זמן חיבורה של התוספת
____הנסיון לאתר את התקופה שבה נוספו חלקים ב' וג' למזמור המקורי, נעשה באמצעות עיון בכתובי המקרא שמשקפים מאפיינים לשוניים ורעיוניים בתקופות שונות, מתוך כוונה למצוא באחת מהן קירבה משמעותית לאוצר המילים ולנושאים שבחלקים הללו. סריקה כזו העלתה שהריכוז הגדול ביותר של מילות המפתח וההקבלות הרעיוניות לחלקים ב' וג' קיימות בנבואות מראשית תקופת שיבת ציון בספר ישעיהו.58 קביעה זו עשויה להצביע על הנביא כמי שהשתמש בתפילת משה המקורית כדי לבקש מה' לחלץ את העם מן המצוקה שהיה נתון בה באותה עת. יתר על כן, עיון מקיף באותן נבואות מעלה כי נוסף לקירבה הלשונית והענינית בינן ובין חלקים ב' וג' במזמור, ניכרת השפעה של המזמור המקורי (חלקים א',ד') על אוצר המילים והמושגים של הנביא. השפעה כזו של תפילת משה על לשונו ומושגיו של הנביא מעידה כי הקשר וההזדהות שחש כלפיה היו כה עמוקים עד שאימץ מתוכה ביטויים ורעיונות ושילבם בנבואותיו, כפי שניתן להיווכח בדוגמאות הבאות שחלקן מובהקות יותר וחלקן פחות, אך כמותם המצטברת עשויה להיות משמעותית:
1. הצירוף 'בְּדר וָדר' מופיע במזמורי תהלים ואינו שכיח בדברי נביאים, פרט לירמיהו (פעם אחת), יואל (פעמיים),
וישעיהו - חמש פעמים. נראה שהריבוי היחסי אצל ישעיהו מושפע מתפילת משה.
2. המושג 'אנוש' שכיח בספרי אמ"ת, אך פרט לכך ירמיהו משתמש בו פעם אחת, וישעיהו בריבוי יחסי - שמונה פעמים.
3. המושג 'דַּכָּא' הוא ביטוי נדיר שמופיע פרט לתפילת משה (ג) רק פעם נוספת בפרק תהלים אחר (ל"ד יט), וישעיהו הוא היחיד מבין הנביאים שעושה בו שימוש: "מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת-דַּכָּא וּשְׁפַל-רוּחַ" (נ"ז טו).
4. נביאים שונים קוראים לעם לשוב אל ה',59 אך פרט למשה וישעיהו, אין נביא שקורא לאלהים לשוב מיחסו המחמיר כלפי העם. משה עושה זאת בחלק ד במזמור: "שׁוּבָה ה' עַד-מָתָי וְהִנָּחֵם עַל-עֲבָדֶיךָ" (יג)60 וכמוהו גם ישעיהו: "שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ" (ס"ג יז2).
5. משה מבקש בתפילתו שאלהים יצליח את מעשי ידיהם של העם ויזכם להינות מפרי מאמציהם: "וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (יז). בדומה לכך מבטיח ישעיהו בשם ה' שבגאולה הצפויה יזכה העם להינות מ"מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם": "... וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי"61 (ס"ה כא-כב).
6. משה מבקש שחסד ה' על העם וצאצאיו יראה לעין כל: "יֵרָאֶה אֶל- עֲבָדֶיךָ פָּעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל-בְּנֵיהֶם", ואצל ישעיהו נאמר: "וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל-ראֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'" (ס"א ט).
7. במזמור מתבקש ה' שאחת מתוצאותיה של החנינה תהיה שמחה תמידית: "...נְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל-יָמֵינוּ", וישעיהו מבטיח ל"אֲבֵלֵי צִיּוֹן" כי אלהים מתכוון לנחם אותם ואז הם "... יָרנּוּ... שִׂמְחַת עוֹלָם תִּהְיֶה לָהֶם" (ס"א ז).
8. מבחינת משה נצחיות קיומו של ה' (ב,ד) מאפשרת את האצת החנינה לעם שעשה תשובה לאחר שהגיע עַד-דַּכָּא, וכמוהו מזכיר ישעיהו את נצחיות ה' - "שׁכֵן עַד", בהקשר של מתן חנינה ל"דַּכָּא וּשְׁפַל-רוּחַ", לאחר שעשה תשובה – "דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ" (נ"ז טו-יח).
____________________________________________________________________________________
58. ראה הערה 49 לעיל. למרות שמנינן הכולל של המילים המשותפות לחלקים ב' וג' ולספר ישעיהו מתייחס גם לחלקו הראשון של הספר, הדמיון הלשוני שבין כל חלקי הספר לא מצדיק הפרדה סגנונית ביניהם (י' בלאו, ישעיה, ירושלים- רמת גן תשמ"ו, עמ' 16).
59. ירמיהו, ג' כב;יחזקאל, לג יא; הושע, י"ד ב; יואל, ב' יב,יג, זכריה, א' ג; מלאכי, ג' ז ועוד.

60. משה משתמש בשרש 'שוב' בפניה לה' גם בשמות,ל"ב יב. פרט לכך יש פניה לה' בדרך זו גם בתהלים, פ' טו.
61. אם מפרשים את "וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי" (ס"ה כב) תוך שמירה על הסדר התחבירי המצוי – נושא, נשוא, מושא, כך ש'מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם' הוא הנושא ו'בְחִירָי' הוא המושא, תהיה כוונת הפסוק ש'מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם' יאריכו ימים אחרי 'בְחִירָי'. עם זאת יש שנוהגים לפרש פסוק זה בצורה הפוכה כש'בְחִירָי' הוא הנושא, ו'מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם' הוא המושא. ע' חכם,ישעיהו ב', ירושלים תשמ"ה, עמ' תרפה. ואז הוא משקף מצב לא רצוי שבו מעשי האדם מתכלים ואובדים מול עיניו, אלא שפירוש כזה אינו תואם את ההקשר בישעיהו שבו מתוארת הצלחת העם ושגשוגו בעת הגאולה.

 
- 14 -
 
9. בפרק ס"ג נושא הנביא תפילה נרגשת שבה הוא מבקש מה' להושיע את העם, כשמבנה התפילה ונושאיה תואמים את מבנהו ותכניו של פרק צ'. התפילה נפתחת בתאור חסדי ה' בעבר: "... בְּכָל-צָרָתָם לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ
וּבְחֶמְלָתוֹ ..." (ז-ט), עוברת לתאור מצוקת העם בהווה: "וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ" (טו). כמו במזמור גם הנביא מתלונן שהנאמנות לה' ומעשי תשובה של העם אינם נענים, ומתוך כך העם הנבוך אינו יודע כיצד עליו לעבוד אותו: "לָמָּה תַתְעֵנוּ ה' מִדְּרָכֶיךָ תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ"62 (יז1). לסיום, כמו בתפילת משה, הוא מפציר בה' לשוב ולחון את עמו: "שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ" (יז2).
____קשה להניח שהדמיון בין מבנה המזמור ותכניו ובין תפילת הנביא הוא מקרי, סביר יותר שעיסוקו של הנביא בתפילת משה והזדהותו עם תכניה היו עוצמתיים כל כך עד שאימץ אותם בתפילתו שלו. כוונת הנביא להיעזר בזכותו של משה לזירוז החנינה מתגלה כאשר בחר בתפילתו להזכיר את החסדים שעשה ה' לעם באמצעות משה: "וַיִּזְכּר יְמֵי-עוֹלָם משֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רעֵי צאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת-רוּחַ קָדְשׁוֹ. מוֹלִיךְ לִימִין משֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם. מוֹלִיכָם בַּתְּהמוֹת כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר לֹא יִכָּשֵׁלוּ. כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד רוּחַ ה' תְּנִיחֶנּוּ כֶּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת" (שם, יא-יד).
___ ראוי לשים לב שהביטויים והרעיונות שאימץ ישעיהו מתפילת משה משמשים אותו לתיאורים חיוביים של עידוד ונחמה (נ"ז טו-יח), בקשת חנינה (ס"ג יא-יד,יז) ותאור הגאולה (ס"ה כא-כב), בעוד שההקבלות בין חלקים ב' וג' ובין נבואות ישעיהו קשורות במציאות הקשה שבעבורה מתבקשת החנינה. ההקבלות הללו נחלקות לשני סוגים. חלקן מבוסס על נושאים דומים שמתוארים מנקודת מבט משותפת על המציאות המייסרת, וחלקן מושתת על נושאים דומים המשקפים מצבים מנוגדים, כשבמזמור מתוארת מצוקת ההווה בעוד שבנבואות מתאר הנביא את התיקון המיוחל לאחר החנינה בעתיד. ראוי לציון שלכל אחד מן הפסוקים בחלקים ב',ג' קיימת הקבלה ולעתים יותר מאחת בנבואות ישעיהו, כך שהמזמור מרכז נושאים בעלי חשיבות שהנביא מצא לנכון לחזור עליהם יותר מפעם:

הנושאים המקבילים
בין
___________מזמור צ (חלקים ב'-ג') ______________________________נבואת ישעיהו
נקודת מבט דומה במזמור ובנבואה
1. ישעיהו הוא יחיד מבין הנביאים שמשתמש במטאפורה שמשווה את קיצור חיי האדם למהירות שבה נובל החציר.
_________"...כֶּחָצִיר יַחֲלֹף. בַּבּקֶר יָצִיץ וְחָלָף ______________________"מִי-אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת
__________לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ" (ה-ו). ___________________________וּמִבֶּן-אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן" (נ"א יב).

2
. כעסו של האלהים מכלה את העם
________"כִּי-כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ" (ז).___________________ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ" (ס"ג טו).
________________________________________________"הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד-עֲוֹנֵנוּ" (ס"ד ו).

3. אלהים מתמקד בחטאי העם
_______"שַׁתָּה עֲוֹנתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ ..." (ח). __________________________"כִּי-רַבּוּ פְשָׁעֵינוּ נֶגְדֶּךָ63 (נ"ט יב)
_____________________________________________"וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל-צִדְקתֵינוּ" (ס"ד ה).
______________________________________________________"וְאַל-לָעַד תִּזְכּר עָוֹן"
(ס"ד ח).

4.
עוינותו של האלהים כלפי העם
______"כִּי כָל-יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ (ט). ___________________"... וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם-בָּם" (ס"ג י).

___________________________________________________________________________________
62. ההטייה 'יראתך' ביחס לה' מופיעה שלש פעמים בתהלים, ופרט לכך רק בישעיהו, שעושה בו שימוש דומה לזה שבמזמור (מספר 5 בטבלא להלן). כך שניתן לקשור אותה לסגנונו של הנביא.
63. השמוש בביטוי 'נֶגְדֶּךָ' במשמעות 'מול עיני אלהים', מופיע שלש פעמים בתהלים, וישעיהו הוא הנביא היחיד שמשתמש בו במשמעות דומה ובהקשר מקביל לזה שבמזמור, כך שניתן לקשור אותו לסגנונו של הנביא.

 
- 15 -
 
5. העם חש מבוכה אמונית בגלל יחס ה' כלפיו
__"מִי-יוֹדֵעַ עז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ" (יא). _______"לָמָּה תַתְעֵנוּ ה' מִדְּרָכֶיךָ תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ" (ס"ג יז).
_____________________________________________"פָּגַעְתָּ אֶת- שָׂשׂ וְעשֵׂה צֶדֶק בִּדְרָכֶיךָ" (ס"ד ד).
_________________________________"וְאֵין-קוֹרֵא בְשִׁמְךָ מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ כִּי-הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ (ס"ד ו)

הניגוד שבין המציאות שבמזמור ובין התיקון המיוחל על פי הנבואה
______6. המשורר מתלונן על קיצור ימיו של האדם _________________ישעיהו מציג חזון של הארכת חיי האדם
______"יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה _________________"כִּי הַנַּעַר בֶּן-מֵאָה שָׁנָה יָמוּת
______וְאִם בִּגְבוּרת שְׁמוֹנִים שָׁנָה" 1)._____________________ וְהַחוֹטֶא בֶּן-מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל" (ס"ה כ2).

_________7. העדר המשמעות בחיי העם ______________________________חיים של סיפוק וברכה
______"וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה"2). ___________"לֹא יִגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה כִּי זֶרַע
______________________________________________בְּרוּכֵי ה' הֵמָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶם אִתָּם" (ס"ה כג).

_______8. המשורר מבקש לדעת את אורך תקופת הסבל _________________ישעיהו מרבה להזכיר כי מאז ומתמיד אלהים
_________________
הצפויה לעם. ___________________________הודיע מראש על מה שעתיד להתרחש.
_______"לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה"
(יב)._______ "קרֵא הַדּרוֹת מֵראשׁ" (מ"א ד).
_____________________________________________"מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא-נַעֲשׂוּ" (מ"ו י).
_____________________________________________"הָרִאשׁנוֹת מֵאָז הִגַּדְתִּי וּמִפִּי יָצְאוּ
_________________________________________ ____וְאַשְׁמִיעֵם פִּתְאם עָשִׂיתִי וַתָּבאנָה"
(מ"ח ג).


חלק ו. ____הרקע ההסטורי של המצוקה
____המצוקה הלאומית והאמונית בחלקים ב' ג' שבמזמור המהדהדת בתקופת שיבת ציון על פי נבואות ישעיהו, משתקפת גם בנבואותיהם של חגי, זכריה ומלאכי שפעלו באותה עת.64 אמנם נבואת מלאכי מתארת תקופה מאוחרת משל חגי וזכריה, אך על בסיס הנושאים שמעסיקים אותו, דרכי החשיבה שלו ומטבעות הלשון בשפתו, סבור ברין שיש למקם אותו בין 500 ל-470 לפנה"ס.65 על פי הערכה זו אין מניעה שהמציאות הבעייתית המתוארת בנבואותיו של מלאכי היא אותה מציאות שתוארה אצל חגי וזכריה שש עשרה שנים קודם לכן ולא באה לידי תיקון עד ימיו. האפשרות שמצוקת העם המתוארת במזמור נמשכה שנים רבות, שכללו את מרווח הזמן שבין חגי וזכריה ובין מלאכי, נתמכת מנימת היאוש העולה מחלקים ב' וג', כשאיבוד התקווה הממושך מסביר את בקשת המשורר לדעת מתי יגיע הקץ לסבלם (יב).
________________________________________________________________________________
64. מאחר שנבואותיהם של חגי וזכריה קשורות בבנין המקדש ובחנוכתו (516 לפנה"ס), ומלאכי מגנה את דרך עבודתם של הכהנים שכבר משרתים בו, נבואותיו של מלאכי מאוחרות לאלו של חגי וזכריה, אלא שלא ניתן לאמוד במדויק את פער הזמנים שביניהם. הדעות השונות לגבי זמן פעילותו הנבואית של מלאכי מתפרשות לאורך מרווח רב של שנים. י' ליוור, אנציקלופדיה מקראית ד', טור 1028-1029, ירושלים תשכ"ג.
65. ג' ברין, עולם התנ"ך. תרי נעשר ב', עמ' 260, תל אביב 1996. זר-כבוד סבור שמלאכי ניבא לאחר תקופת נחמיה מאחר שלדעתו אין בנבואותיו התייחסות לנושאים הקשורים לראשיתה של שיבת ציון שראוי היה להזכירם. אולם אין די שבפרקי הנבואה המועטים משל מלאכי שהגיעו לידינו לא נזכרים נושאים מסוימים, כדי לקבוע חד משמעית את תקופת פעילותו. מ' זר- כבוד, ספר מלאכי, ירושלים תשל"ו, עמ' 8.

 
- 16 -
 
____שלא כמו במזמור, חגי, זכריה ומלאכי מתארים בנבואותיהם את פרטי המצוקה שאיפיינה את המציאות בתקופתם:
* מצוקה כלכלית: "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב ... פָּנה אֶל הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ ... עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ. וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל הָאָרֶץ וְעַל הֶהָרִים וְעַל הַדָּגָן וְעַל הַתִּירוֹשׁ וְעַל הַיִּצְהָר וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה וְעַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל יְגִיעַ כַּפָּיִם". (חגי, א' ו-יא)
"מִהְיוֹתָם בָּא אֶל עֲרֵמַת עֶשְׂרִים וְהָיְתָה עֲשָׂרָה בָּא אֶל הַיֶּקֶב לַחְשֹׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה וְהָיְתָה עֶשְׂרִים. הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּבַבָּרָד אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם...". (שם, ב' טז-יז)
"כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה ..." (זכריה ח' י1)
"בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים ... אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי. וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא-יַשְׁחִת לָכֶם אֶת פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה...". (מלאכי, ג' ט-יא)

* מצוקה לאומית, בטחונית וחברתית : "... עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה". (זכריה, א' יב)
" ... וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם מִן הַצָּר וַאֲשַׁלַּח אֶת כָּל-הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ". (שם, ח' י2)

* משבר אמוני: "... בֶּאֱמָרְכֶם כָּל-עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט" .(מלאכי, ב' יז)
"אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת. וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ". (שם, ג' יד-טו)

___הופמן וקוכמן סבורים כי חלק מן הנבואות בספר ישעיהו שעוסקות במצוקת שבי ציון נוצרו לאחר 515 לפנה"ס, שהן שנים משיקות או מקבילות לשנות פעילותם של שלושת הנביאים.66 גם פאול מציג את דעתם של חוקרים שסבורים שפרקים נ"ו-ס"ו בספר ישעיהו משקפים את ימי חגי וזכריה,67 הערכה זו מאפשרת להקיש מנבואותיהם של הנביאים הללו על הקשיים הלאומיים - כלכליים, חברתיים, בטחוניים ואמוניים שגרמו למצוקה המשתקפת בחלקים ב' וג' במזמור שהמשורר בחר שלא לפרטם כדי שניתן יהיה, למרות התוספת, להשתמש במזמור גם בעתיד במקרה של מצוקה לאומית בכל דור ודור, כפי שתכנן משה.


__________________________________________________________________________________
66. י' הופמן, מ' קוכמן, אנציקלופדיה עולם התנ"ך, ישעיה, עמ' 15, ירושלים 1986.
67. ש"מ פאול, ישעיהו פרקים מ-ס"ו, תל-אביב, ירושלים תשס"ח, עמ' 6.

 
- 17 -
 
הועלה לאתר ב1.2019.